וזה הסבטקסט האמיתי של המהלך
לא המינוי עצמו, אלא עצם האקט של אי-ההמתנה. זה לא היה רק “מי יהיה ראש השב"כ”, אלא גם - מי קובע את סדר הפעולה, מי קובע את הקצב, ומי נראה כמי שלא מבקש אישור אלא מציב עובדות בשטח.
מינויו של דוד זיני לראש השב"כ לא נועד רק לקדם מועמד, אלא לשדר מי באמת שולט. המסר איננו רק "זה האיש שלי" - אלא "זו ההחלטה שלי, בזמן שלי, מול כל מי שמנסה להציב לי גבול".
השב"כ הוא אחד מהמוסדות הכי רגישים והכי לא פוליטיים בתפיסה הישראלית. כל ניסיון למנות בו מישהו למרות הנחייה משפטית, מתקבל פחות כמו ניהול, ויותר כמו ערעור על גבולות הכוח של ראש הממשלה. ולכן, אם אתה רוצה לשדר לציבור (ולשותפים הפוליטיים שלך) שאתה לא "כבול", אין מקום סמלי יותר לבעוט בו מאשר דווקא איפה שאסור.
זה קרב שמייצר אפקט תודעתי הרבה מעבר למהלך עצמו. המינוי הזה לא רק מציב אדם בתפקיד. הוא מעביר מסר לכל המערכת: "אני לא מחכה לפרשנות של בג״ץ, אני לא מחכה ליועמ"שית - אני קובע". וזה מסר שהולך אחורה אל מהפכת הרפורמה המשפטית, קדימה אל פסקי הדין של קטארגייט, ועמוק אל תוך הקרב על זהות המדינה.
כי כשאתה רוצה להוכיח שליטה אתה בוחר את הזירה הכי רגישה, הכי "אסורה", הכי ממלכתית — ודווקא שם אתה עושה את המהלך הכי מוחצן. לא למרות שהיא מוגנת — אלא בגלל שהיא מוגנת.
למה מלכתחילה?
המסגור הזה יצר סדק מסוכן בתדמית של נתניהו. ברגע כזה, כשהקהל (והקואליציה) מתחילים להסתכל החוצה נתניהו חייב לייצר תזכורת פנימית לכוחו. ואז מגיע מינוי ראש השב"כ לא כמהלך תפעולי, אלא כהצהרת כוח.
לכן הוא לא חיכה ליועמ"שית, לא כיבד את המסגרת ולא "ניהל את זה בשקט". זה לא היה מינוי - זו הייתה הפגנת ריבונות. זה היה אקט פסיכולוגי, לא לציבור אלא שמספק מענה לצרכים הפרימיטיביים של ראש הממשלה להחזיר לעצמו תחושת שליטה.
התרעות פיקוד העורף