כשאמרת לי אי שם לפני שש שנים שאתה צריך זמן לעצמך, הבנתי שאני חייבת להפסיק לתת לעצמי זמן. החלטתי לעשות הסכם עם עצמי, תפילה לליבי, מעין הסכם כזה, שאם עד תאריך מסויים אתה לא נסגר על בחירותיך, אני אעשה את בחירותיי לבד, ארחיב את המשפחה, אגשים את חלומי ואת הבטחתי לעילי, שיהיו לו אח או אחות.
מכיוון שהערך "נאה דורש - נאה מקיימת", הוא נר לרגליי, משענת לגבי, המנוף לתשוקותיי, הלכתי כבר לרופאת המשפחה והתחלתי את תהליך הבירור. הבנתי שהרזרבה השחלתית יורדת ככל שהרצון לילד עולה עם הגיל, הבנתי שאצטרך לעשות אקו לב, מליון בדיקות דם, כירוג שד, בדיקות גינקולוגיות מקיפות ואצטרך להתחיל לקחת הורמונים משבשי תודעה ומצב רוח.
עם כל התעוזה והתשוקה הגיעה הקורונה אז, ונתנה ברקס לחלומותיי דאז, וגרמה לכך שנאלצתי לחכות. ודווקא ההמתנה והתשוקה הזאת הגבירו את התקווה. אחרי מספר חודשים שלא היינו ביחד, אבל לא הפסקנו להיפגש, וכשהפסקנו להיפגש היינו בקשר טלפוני ללא הרף, הרגשתי ברומן אורבני בלתי פתור.
הבנתי שאני חייבת להציב לך עובדה כאולטימטום. כי פשוט אין ברירה ויהיה מה שיהיה, כי איתך זה או הכל או כלום. לשמחתי הזמן שהיה לך אז עם מחשבותיך והזמן שלי שהיה עם מחשבותיי ושיחותיי עם המטפלת שלי, הביא אותנו לרצון לאחד כוחות. להתגבר על כל טחנות הרוח המעיבות. לדעת שהאהבה והתשוקה מנצחות דעות קדומות.
הרבה חשש היה לי אז, משינוי, מלעבור מגבעתיים האהובה שלי, עם החברים, עם החיים התל אביביים המגניבים לצידי, היציאות והבילויים, לשקט של נס ציונה, לאיזון שלך, לאישור של המאווים השלמים.
לא הבנתי איך אפשר לאהוב אותי, למה אפשר לאהוב אותי, כיצד זה מרגיש לקבל אהבה ולא כל הזמן לנסות לתת לכל מי שרק מביע אליי חיבה קלה מלווה בקריצה ובהבטחות שווא. ואז כשאתה הגעת הבנתי לראשונה שאפשר לאהוב אותי באמת, ללא תנאי, הבנתי שרגש אינו תלוי בסטטוס כזה או אחר, קלטתי שמראה חיצוני הוא בונוס רציני, אבל הוא לא תלוי חמישה קילו.
למעלה (שלי) וחמישה קילו שריר למטה (שלך) ובעיקר השכלתי לראות שהשיפוטיות שלי בעיקר כלפי עצמי שהייתה תלויה במה אומרים וחושבים, מתפוגגת כשאנחנו נפגשים. הבנתי שצריך להעז ולפרוץ גבולות, דווקא שהכי מפחיד. דווקא כשהסביבה הרימה גבה ושאלה שאלות כגון: "מי ייקח אותך גרושה פלוס ילד", הבנתי שאני סך הרבה מעבר ללמה, כמה ואיך.
דרכך הבנתי שאפשר להגשים פשוט הכל, אתה חיזקת לי השורשים במחשבה ומרחת על פניי חיוך ברגעי עצבות. יחד למדנו לדלג על גשרים רעועים ולקפץ מעל תהומות עמוקים. בשש השנים שלנו ביחד, למדנו יחד לתקן חששות מכבים, להסתכל אחד לשניה בלבן של העיניים ובסומק של הלחיים ולדעת שהכל יהיה בסדר, שאנחנו נהיה בסדר, בעיקר כי יש לנו אחת את השני. האחד את השניה.
והנה רגע לפני חגיגות שש שנות נישואים, שכללו הרחבת משפחה וחוויות של חמשתנו ביחד, אני רוצה להגיד שאני אסירת תודה על האז וההיום. על היופי וגם על הרגעים הפחות חינניים שלי, שלך ושל הקשר. אני יודעת שאנחנו גם מתעצמים מהנקודות הנמוכות. ותמיד אחרי השפל באה הגאות.
אני יודעת שלא הכל מושלם ומפולטר ואני שמחה על כך. אני גאה בנו שאני מצליחים להיבנות מהקושי, מהחרא, מרגעי העייפות. אני שמחה עבורינו שאנו בוחרים אחת בשני כל יום מחדש, גם כשלא פשוט. אני יודעת שהדברים הייחודים שהם רק שלנו, אף אחד לא יוכל להבין. אני יודעת שיש לנו עוד דרך מיוחדת ולרוב מאתגרת ורבגונית ואני מאושרת שאתה הפרטנר שלי לכל החוויות המרהיבות שהחיים עוד יזמנו לנו. מזל טוב חסון שלי ליום הנישואים הרביעי שלנו. שנמשיך לשבור שיאים ביחד. אוהבת אותך.
התרעות פיקוד העורף