זה לא קרה בכיכר החטופים בתל אביב, גם לא בהפגנה או במשמרת מחאה. זה קרה לאחרונה במהלך הופעתו של שלמה ארצי באמפי שוני. ארצי סיפר על חטיפתו של מתן, שהיה חלק מצוות שריון בנחל עוז, והתנצל שהוא נחנק. הוא הקדיש להוריו ולאחיו של מתן את שירו “מלך העולם”; משך באפו, דמע, והחל לשיר. והקהל איתו, במה שנשמע כמו תחינה, כמו תפילה.
בשבועות הראשונים שאחרי הטבח ביטלו הזמרות והזמרים את מופעיהם. רבים מהם נסעו ברחבי הארץ, השתתפו בלוויות ושרו בהן בלב שבור. אחרים הופיעו לפני חיילים, מפונים ופצועים. עם הזמן חזרו גם ההופעות ה”רגילות”, אלא שמאז ועד היום הן אינן רגילות. ארצי ומירי מסיקה, יהודה פוליקר ואהוד בנאי, אביתר בנאי וקרן פלס, עידן עמדי ואודיה, דנה ברגר ואושר כהן ואחרים – מקדישים שירים למי שהיו ואינם, מביעים תקווה להחזרת החטופים.
כך, למשל, לפני כשנה, בהופעה של פוליקר בהיכל התרבות בתל אביב, לא נותרה עין יבשה באולם הגדול. זה קרה כשפוליקר שר “ערב טוב ייאוש, לילה טוב תקווה”, ומאחוריו, בזו אחר זו, הוקרנו תמונות החטופות והחטופים. במסע הרגשי המטלטל שהייתה ההופעה ההיא, שכותרתה “אפר ואבק”, נשזרו יחד, באופן בלתי נמנע, זיכרונות הילדות של פוליקר בצילה של השואה ומראות האימה מ־7 באוקטובר, וטראומה קולקטיבית רחוקה הזינה את כאבי הטראומה הקולקטיבית העכשווית.
מוזיקה כשכבת הגנה
פוליקר, כמו ארצי ואחרים, השכיל לשלב בין התייחסות הכרחית למציאות הקשה והעצב הנלווה לה ובין הצורך האנושי הבסיסי לשמוח. וכמו בחיים, גם בהופעות החיות שמאז 7 באוקטובר, המוזיקה מספקת קתרזיס של צחוק ודמע.
התרעות פיקוד העורף