ב־2006, במקום לפרסם הודעה של פרס כי טעה קשות בהתבטאותו וכי הוא מתנצל על דבריו ומתנצל בפני תושבי שדרות, שגיתי והמצאתי אין־ספור הנמקות לכך שפרס צדק, על אף שבקרביי ידעתי שהוא שגה. באותו רגע היה נדמה לי שהמהלך הנכון לחילוצו של פרס מהפיגוע התקשורתי הוא תקיפת יריבו (כאז כן עתה, נתניהו) והצדקת דבריו. מהשגיאה הקשה הזו למדתי לקח, ועל טעות כגון זו לא חזרתי מאז.
מיד לאחר אמירתו של יאיר גולן, שלפיה ישראל הורגת תינוקות בעזה כתחביב, מיהרו תומכיו, כמיטב הביביזם ועל פי מתווה שגיאתי ב־2006, להגן על דבריו ולתקוף את מבקריו. גם הוא עצמו ניסה להסביר את שלא ניתן להסביר. מניסיוני, ומהלקח שהפקתי מה”קסאם שמסאם” של פרס, גולן היה צריך לעמוד מול המצלמות ולומר שני משפטים בלבד: “טעיתי בדבריי, השתמשתי בביטוי מאוד לא מוצלח ואני מתנצל בפני חיילי צה”ל ומפקדיו על שפגעתי בהם בדבריי”.
התרעות פיקוד העורף