במקרה המשוגע ששמו מדינת ישראל, מוטח בנו על בסיס יומי או שעתי אירוע משנה מציאות. לכאורה. האירוע הנוכחי הוא מינוי ראש שב"כ, שיש בו פוטנציאל למניפת אפשרויות, חלקן מרנינות, חלקן פחות: ממלחמת אזרחים עקב סירוב הממשלה להכיר בסמכות בג"ץ, עד פירוק הממשלה עקב קטלניותה של המכה הפסיכולוגית והפוליטית שהממשלה תחטוף אם זיני לא יהיה ראש שב"כ. ובעיקר עקב תגובת הציבור הלאומני־משיחי לחולשה ולשלומיאליות של נתניהו.
לכאורה, אז מה? ביבספוג יבריש את אי־המינוי כמו את דש מעילו מגרגיר אבק, סמוטריץ' ובן גביר ישחילו את הפיל הזה בקוף המחט שדרכה הם מזריקים לקהלם את החומרים הממכרים, ויאללה, ממשיכים בדרך להקמת בית המקדש על חורבות אל־אקצא. למעשה, מדובר במכה אחת יותר מדי שעשויה לחלחל לרקמת הסחוס הקשיח של הבייס ולסדוק אותו ברמה של שבר.
הזוועה בעזה הייתה אמורה להרים מחאת צונמי על מדרכות תל אביב ובירכתי הפריפריה – וכלום. שקט של הלם? צדקנות של מי שמסרב להכיר במציאות? כאילו מילת חידוד, תרתי משמע, של יאיר גולן הפכה (שוב) לאבחנה השגויה בין טובים ורעים. ולצורך העניין, כולנו רעים.
התרעות פיקוד העורף