858 חללים נפלו מפרוץ מלחמת חרבות ברזל. כל אחד ואחת הם עולם ומלואו, פסיפס של החברה הישראלית על כל גווניה. על רקע השסע העמוק בחברה הישראלית, ניתן לראות שהשכול לא מבדיל בין דתי לחילוני, בין שמאלני לימני, יהודי או בן דת אחרת. כל חלל שכזה מרסק מעגל שלם של משפחות, שהשכול הפך לחלק בלתי נפרד מחייהם.
לבית העלמין הצבאי בחולון הגיעו למעלה מאלף בני אדם, שליוו את מוקנו בדרכו האחרונה. רובם לא הכירו אותו, אבל הם באו כדי להעניק לו את הכבוד האחרון, שהוא כל כך ראוי לוי ולחזק את משפחתו הקטנה. סמ"ר מוקנו, בן יחיד לאביו, יון, לא היה חייב להתגייס ליחידה קרבית, אך הוא התעקש לשרת כלוחם בצה"ל ושכנע את אביו לחתום לו על המסמך הנדרש.
"תודה לאלוהים שנתן לי בן כזה. סליחה, דנילו, מסכן, למה לקחו אותך כל כך צעיר", מירר האב בבכי. משפחו של דנילו עלתה מחבר המדינות והפכה לחלק מכור ההיתוך הישראלי.
חמש שנים לפני האסון הנוראי, לקראת יום השואה בשנת 2020, היא הצטלמה בגאווה עם הנין האהוב שנפל, לשלטי חוצות שיזמה עיריית ראשון לציון, לקראת יום השואה והגבורה. על השלט מאיר העיניים, נכתב: "הניצחון האישי של מגדה, הוא העוצמה שלנו היום". כמה מצמרר, שביום השואה והגבורה, כאשר היא סוגרת מעגל אישי מרגש במחנה ההשמדה ממנו שרדה, הנין שלה נפל כלוחם בצבא ההגנה לישראל.
"מצויינות הייתה אצלך דרך חיים, בלימודים, בטריאתלון, בצופים ושוב בלימודים. בשבעה באוקטובר התעוררנו כולנו לאירוע מטלטל. מיד התחלת לארגן ציוד והיה ברור לאן זה הולך. לעת ערב הקפצתי אותך ומאז שירתת במילואים, עד לנפילתך" - אמר גדי אייזנקוט בבכי – "אני מצדיע לך, אני מתחייב בפניך שנעשה הכל כדי להיות ראויים לך, למען מי שהקריב, למען חבריך לנשק ולמען העם הישראלי כולו, שמחבק אותנו בשעה קשה זו".
מאות מהקהילה הפיליפינית הגיעו לבית העלמין הצבאי קרית שאול, כדי ללוות את גרין בדרכו האחרונה. אמו, ששכלה את בני היחיד וגידלה אותו לבדה, נענתה לתחנוניו שתחתום לו על המסמך המאפשר לו לשרת כלוחם בצה"ל. בהלוויה היא התקשתה בבכי קורע לב להיפרד מבנה האהוב, שהיה כל עולמה.
ישנן משפחות, שלאחר קבלת הבשורה הקשה מנשוא, מבקשות להתייחד לבד עם השכול ולא לשוחח עם התקשורת. משפחת חלל מרמת גן, ביקשה להימנע מסיקור לאחר קבלת הבשורה הנוראית. כיבדתי את בקשתה. לאחר כשלושה חודשים, התקשר אליי חבר, שמכיר את האב השכול ושאל האם אסכים לכתוב על הבן שנפל.
כמובן שנערתי מייד. כאשר דיברתי עם אחותו היא הסבירה לי בקול שבור: "חשוב לי מאוד שהילדים שלי יידעו מי היה אח שלי". ככל שחולף הזמן, משפחות רבות מבקשות להנציח את יקיריהן בדרך ראוייה. חשוב להן לספר ולהנחיל את מורשת הגיבורים שלהן לדורות הבאים. חשוב שאנו כעם, נהיה ראויים להם.
התרעות פיקוד העורף