כמו כל דבר בצה״ל, גם 600 הימים הנוראים שעברו עלינו נחלקים לשלושה חלקים: בהתחלה תבוסה, אחר כך ניצחון, ואז שוב תבוסה. ובהרחבה: בשתי היממות הראשונות הובסנו. אחר כך התעשתנו, התאוששנו, חשקנו שיניים וניצחנו. את הניצחון הזה השיגו הלוחמים והמפקדים בדם, יזע, דמעות, גבורה, תעוזה והקרבה. אבל אז, כרגיל, כמו תמיד, לא השכלנו לקצור את פירות הניצחון. בחודשים (הרבים) האחרונים אנחנו מאבדים את המומנטום, מאחרים את הרכבת, מחמיצים את ההזדמנות, שומטים את ההישגים ומתקרבים לתבוסה נוספת. לאו דווקא צבאית. ואין לנו את מי להאשים.
ביידן כבר לא כאן, ״המשפטנים״ לא מתערבים במלחמה, היועצת והפצ״רית נותנות לצה״ל גיבוי מלא, גלנט פוטר, הרמטכ״ל הוחלף, הקואליציה יציבה ואין ימנית־לאומנית־קיצונית ממנה. בקיצור, אין בסביבה אשמים שאפשר להפיל עליהם את האחריות, להאשים אותם בטעמה החמצמץ של התבוסה החדשה. אבל תסמכו על נתניהו וגמדיו. הם כבר ימצאו, כלומר ימציאו משהו. כרגע, משמרת ״האשם התורן״ נפלה על יאיר גולן. עד האשם הבא.
נתחיל בתבוסה. הקשה ביותר בתולדותינו. מפלה ניצחת, כואבת, משפילה, שלא תהיה לה, לעולם, כפרה כלשהי. לתוכנית ״חומות יריחו״, או בשפתם של הפלסטינים ״מבול אל־אקצא״, הייתה מטרה ברורה אחת: לשבור את אוגדת עזה ולפרוץ את ההגנה של צה״ל על העוטף. המטרה הזו הושגה במלואה, מעבר לציפיות הוורודות ביותר של מוחמד דף ויחיא סנוואר. אוגדת עזה נשברה, בסיס האוגדה נכבש, מערך ההגנה של צה״ל קרס כמגדל קלפים, ואלפי רוצחי הנוח׳בה עשו בעוטף ובתושביו כרצונם מהשעה שש וחצי בבוקר ועד סוף אותו יום נורא.
לראשונה מאז הקמתה ומסוף מלחמת הקוממיות, נכבשו חלקים מישראל על ידי אויבים (״בכפכפים״, כלשונו של האחראי הראשי לאסון). לקח עוד שלושה ימים מלאים לסיים את טיהור השטח, לפלות את אחרון המחבלים ממחבואו ולייצב מחדש את הקו. בזמן הזה ספגה ישראל את המכה האיומה ביותר שניחתה עליה מאז ומעולם.
1,200 ישראלים נרצחו ונהרגו ביום אחד. משפחות שלמות נמחקו. קיבוצים, מושבים וערים נכבשו, נשרפו ונבזזו. הורים נרצחו לעיני ילדיהם, ילדים נשחטו לעיני הוריהם, נשים נאנסו, ראשים נערפו. אזרחים, נשים, קשישים וטף, נאלצו להילחם על חייהם מבלי שצה״ל יושיע, או יגיע. כל הזוועות, כל הסיבות שגרמו לאבותינו להקים כאן את המדינה היהודית, התנפלו עלינו מחדש, מתוך סיוטי העבר. יישובים ישראליים דמו לעיירה היהודית ההיא, במהלך פוגרום. הפרעות חזרו לחיינו. כל זה, כשהמדינה שהקמנו אוחזת בתואר ״מעצמה אזורית״ גאה ובלתי מנוצחת. התבוססנו בדמנו.
והיה גם משהו שמעבר להיבט הפיזי ולכאב האנושי. לראשונה אי־פעם חזר להתגנב ללבבות של לא מעט ישראלים הפחד הקיומי. חוסר הביטחון היהודי ההוא. התחושה שישראל אינה מובנת מאליה. קיומה לא מובטח. היא שברירית. היא פגיעה. אויביה מאיימים. לחיינו נכנסה גם ״תוכנית ההשמדה״ האיראנית. פתאום, בבת אחת, הבנו שהיינו כפסע מהתגשמותה של התוכנית הזו. ״השמדה״. מה לנו ולהשמדה? ובכן, התחלנו להתרגל למושג הזה מחדש.
השבועות הראשונים אחרי האסון היו שבועות של יציאה מההלם. צה״ל. תושבי העוטף. אזרחי ישראל. ממשלת ישראל. ראש ממשלת ישראל. כולם, אולי חוץ מאורית סטרוק (״קודם כל, חג שמח״), ניסו לאסוף את שברי נשמתם וחייהם ולחשוב מה עושים הלאה. רק אחד מכל אלה, זה שהוזכר אחרון, היה יעיל וממוקד כבר בהתחלה. כפי שדווח בעמודים האלה, לקח לנתניהו יממה אחת בלבד כדי לאסוף את אנשיו ולהטיל עליהם את משימתם, משימת חייו: אנחנו לא הולכים לשום מקום, אמר להם, תביאו לי תוכנית. איך אנחנו שורדים את זה. איך אנחנו נשארים בשלטון. איך אנחנו ממנפים ומנצלים את מה שקרה כאן לטובתנו. וכך היה.
כשבצלאל סמוטריץ׳ עוד הוקלט אומר ש״עוד מעט״ הישראלים יתפכחו ויגרשו אותנו, נתניהו כבר עבד על תוכנית גירוש משל עצמו: איך הוא מגרש את כל האחראים, חוץ ממנו. אבל בינתיים, הוא ידע דבר פשוט: כדי לשרוד, הוא חייב חיזוק. הוא מצא אותו, בדמותם של שני פטריוטים ישראלים תמימים, כסילים משוטים (מבחינתו), ישראלים מסורים מבחינתם. גנץ ואיזנקוט. הצטרפותם, כבר ב־11 באוקטובר, אפשרה לנתניהו לאסוף את האנרגיה הנדרשת, ללקט את הזמן הנחוץ, לעבור את התקופה הקשה, ולהתחיל, לאט־לאט, בשיקום מעמדו בקרב הבייס.
הצטרפותם הייתה גם חיונית להתאוששות הצבאית. נתניהו עצמו חשש מתמרון בעזה. פחדיו הנושנים לא נעלמו, הם רק התחזקו. האלוף יצחק בריק, תא״ל עופר וינטר ונוספים, הפחידו אותו ממלכודת מוות לצה״ל בעזה. גנץ ואיזנקוט שיקמו את בטחונו העצמי. גבי אשכנזי דחף מבחוץ. צה״ל יצא לתמרון ומחץ את חמאס ללא תנאי. חזרנו לעצמנו.
על הניצחון הצבאי לא צריך להכביר מילים. צה״ל הפעיל את מלוא עוצמתו. חיל היבשה הוספד בטרם עת. הלוחמים, הקצינים, חטיבות החי״ר והשריון המופלא, כולם נתנו את שלהם בהקרבה אין־סופית. השב״כ, מוכה ומטולטל, התעשת, והוא נותן מאז 7 באוקטובר מה שמכונה ״הצגה״. אמ״ן, ממעמקי תבוסתו, התרומם מחדש ויחידה 8200 מספקת מאז 7 באוקטובר כמויות ענק של מודיעין איכותי.
כל אלה, בתוספת גבורתם של הלוחמים בסדיר ובמילואים, והעוצמה והדיוק של חיל האוויר ושאר יחידותינו הטכנולוגיות והקרביות - עשו את ההבדל. עזה נכבשה, חטיבות וגדודי חמאס הוכרעו, כל צמרת חמאס חוסלה, כל צמרת הפיקוד הבכירה של חמאס חוסלה, כל שדרת הפיקוד הבינוני והזוטר של חמאס חוסלה, אפילו כל מפקדי המשטרה של חמאס בעזה שוגרו השמיימה. חלק ניכר מעזה עצמה נהרס. תשתית המנהרות ספגה פגיעה קשה.
תא״ל ברק חירם, מפקד אוגדת עזה (שהחליף את המפקד המובס אבי רוזנפלד), נשמע אתמול בהקלטות ששודרו בערוץ 12 מדווח לתושבי העוטף שכל המנהרות שחצו את ציר פילדלפי מעזה למצרים או להפך, הושמדו. אין מטרה צבאית משמעותית שצה״ל לא השיג בעזה. מאגר הרקטות של חמאס הושמד כמעט לחלוטין, כוחו הצבאי נשבר, 25 אלף מחבלים נהרגו.
נכון, לחמאס יש יכולת השתקמות. בעיקר לנוכח העובדה שישראל לא השכילה עד עכשיו למצוא לו חלופה והעובדה שהוא ממשיך לשלוט (למרות הכל) באספקת הסיוע ההומניטרי. אבל אין ספק שיכולתו לאיים שוב על ישראל איום משמעותי או לחזור על טבח 7 באוקטובר איננה עוד, ולא תהיה בשנים הקרובות.
בשלב הזה, ולנוכח ההצלחות הסוחפות גם בחזיתות האחרות (המכה הניצחת שספג חיזבאללה והמכות הכואבות שספגה איראן), הכינו לישראל מקפצת חלומות לאתחול וזינוק מחודש: הנשיא טראמפ נורה אל תוך המזרח התיכון בעוצמה אדירה, סוחף אחריו כמעט את כולם - מסעודיה, האמירויות, קטאר, טורקיה, ואפילו סוריה, ועד מצרים ומדינות המגרב. כולם רוצים לקפוץ על העגלה של טראמפ לעבר אופק ורוד של השקעות משותפות, בריתות אזוריות וחיבורים אסטרטגיים.
כולם, חוץ מאיתנו. הרכבת עוזבת את התחנה בלעדינו. תהליך הבן־גביריזציה של נתניהו הושלם. הליכוד הפך למפלגה כהניסטית. הפירוק השיטתי של כל מוסדות המדינה נמשך ביתר שאת. עכשיו מתנפלים גם על הרמטכ״ל החדש, שזה עתה הם עצמם מינו. אנחנו על סף משבר חוקתי, כשמפלגת השלטון מדברת בקול רם על אי־ציות לפסקי בג״ץ.
נתניהו איבד את הבלמים והאיזונים האחרונים שעוד נותרו בו. לעיתים הוא נראה שיכור. לא ברור אם הוא מתבלבל או משקר, לא ברור מה עובר לו בראש כשהוא מתעלל במשפחות חטופים או מדווח, בסרטון רשמי, שמאז שהחליף את צוות המו״מ שוחררו 25 חטופים (לא שוחרר אף אחד).
לשם מה כל זה? לשם ההישרדות האישית של האיש. התוכנית ההיא, שגובשה ב־8 באוקטובר, הצליחה. הוא עוד כאן. חי, בועט ומלהטט. אין בעולם מדינה אחת בה ראש הממשלה הכל־יכול היה שורד יותר משבועיים לאחר מאורע דוגמת 7 באוקטובר. זה ייחודי לנו.
נתניהו יודע שמחמאס לא נותר כמעט דבר. נתניהו יודע שעכשיו צריך להמשיך את המלחמה בחמאס בשיטה שבה אנו נלחמים בו ביו״ש. נתניהו יודע שאין בעולם ערבות בינלאומית שתמנע מישראל לחזור לעזה, באוויר או ביבשה, גם אחרי הסכם להחזרת כל החטופים. נתניהו יודע שישראל הופכת, בעצם הימים האלה, למדינה מצורעת. הוא יודע שאף אחד לא מוכן לטוס לכאן, שאף אחד לא מוכן להשקיע כאן, שעשרות מדינות שוקלות להטיל עלינו סנקציות, או להכיר במדינה פלסטינית, או גם וגם. הוא מרסק את ישראל מבפנים, וגם מבחוץ. הכל כשר כדי לשרוד. המלך חשוב מהממלכה.
לא נתניהו אשם. זה האיש. יצחק שמיר זיהה אותו כבר אז, כשכינה אותו ״מלאך חבלה״. בינתיים המלאך הפך לשטן והחבלה למפלה, אבל יש סביב נתניהו אנשים רבים שמאפשרים לזה לקרות. במפלגתו ומחוצה לה. אנשים שרואים את המראות ושומעים את הקולות, שמביטים בעיניים חלולות על התפוררותו של החלום הציוני, על פירוקם של כל המוסדות שמחזיקים את המדינה הזאת, רק כדי להנשים את משפחתו של השליט. אנשים שיודעים את האמת ומתכחשים לה. הם השותפים לפשע. והם לא יינקו. לא במשפט ההסטוריה - וצריך לקוות שגם לא במשפט העמים.
ולכן הסיפור פשוט: ישראל הובסה. נתניהו מנצח. לפחות נכון לעכשיו.