הבעיה לא בצה"ל אלא בדרג המדיני. ממשלת ישראל אינה יודעת מה היא רוצה באמת להשיג במלחמה. זאת מלחמה עם מטרות, אבל בלי קו סיום ובלי תוכנית יציאה מהמערכה. את המלחמה הזאת עוד יחקרו עשרות ואולי מאות היסטוריונים וחוקרי מערכות צבאיות. המלחמה הזאת נפתחה במפלה לישראל. תוך תרגיל הונאה והפתעה גמורה הצליח חמאס לפלוש ביותר מ-120 נקודות על גדר הגבול. ישראל לא הצליחה להעריך את כוחו ועוצמתו של חמאס ואת התוכניות האסטרטגיות שלו. הכשל הוא חוצה מערכים - מהמודיעיני, הצבאי והמדיני.
הכשל הזה הוא כנראה הסיבה שלגורמים בישראל יש צורך לטשטש את המערכה הזאת, החל מאי בחירת שם אחד למערכה. אלא יצירת אין סוף שמות למערכה השלמה ולקטעי חלקי המערכה: חרבות ברזל, מלחמת שמחת תורה, מלחמת 7 באוקטובר, מלחמת העוטף, מבצע חיצי צפון, חיצי הבשן, מרכבות גדעון ועוד ועוד. זאת גם הסיבה שראש הממשלה בנימין נתניהו מתנגד להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר המלחמה.
צה"ל ומערכת הביטחון הצליחו להתאושש מהר ממכת הפתיחה. בתוך שעות הם הדפו את כחמשת אלפים מחבלים שפשטו על חבל הארץ לאחר שכבשו ישובים, כבישים ובסיסי צה"ל. לאחר אותו יום קשה - יום האסון - צה"ל יצא להתקפה גם בעזה ולאחר כמעט שנה גם בלבנון.
בזירה הצפונית צה"ל הצליח להגיע להכרעה של חיזבאללה ולעצב מציאות חדשה בשני הגבולות מול לבנון ומול סוריה. מהלך שהוביל גם לשינוי יחסי ישראל מול איראן - הגורם שהוביל את הציר המלחמתי נגד ישראל. לא כך הדבר בעזה. זה נכון שבידי חמאס קלפים חזקים בדמות 58 חטופים, והערכה ש-21 מהם חיים.
אבל חוסר ההכרעה נובע מחוסר יכולת של הדרג המדיני לקרוא את המציאות ולהבין את מגבלות הכוח ומגבלות התמרון בסיטואציה שנוצרה כשלאויב בידיו נכס של 58 אזרחים וחיילים ישראלים שאותם הוא מחזיק כבני ערובה. לצד זאת יש להוסיף את הרצון של הימין הקיצוני לאחוז בחבל עזה ולחדש את ההתיישבות במקום. ישראל לא בנתה תוכנית יציאה. לא סימנה את היעדים והמדדים להצלחה של המערכה. היא גם לא גיבשה לוחות זמנים.
ישראל כרגע צועדת בעיניים פקוחות למערכה של נצח. לשקיעה בבוץ העזתי. ישראל ידעה כי היא נכנסת למערכה צודקת, נכונה, עם מטרות מוגדרות היטב - אבל בדרך היא הלכה לאיבוד, לסחרור וכנראה שגם ביום ה-700, 800, ואולי האלף עוד נדרש לנתח את המערכה ללא שם, ללא סוף וגם ללא תאריך סיום.
התרעות פיקוד העורף