כשמסתכלים על התמונות מקיבוץ נחל-עוז - הכלבו המחודש, מבני החינוך המשופצים, שכונת אורנים שקמה, קשה שלא לחשוב על העזתים, שחגגו ב-7 באוקטובר טבח, וכיום מתחננים לקבל מקלט בעולם. חמאס הבטיח "שחרור" והביא עקירה, הבטיח "כבוד" והביא השפלה, הבטיח "עתיד מזהיר" והביא אופק מעורפל של הגירה.
בינתיים, בישראל, הסיפור הוא הפוך לחלוטין. 59 אלף תושבים חזרו הביתה מתוך 64 אלף. בקרוב תוסר המניעה השיקומית מהקיבוצים רעים, נירים וכרם-שלום. החיים חוזרים לשגרה משופרת ומשודרגת, עם תשתיות חדשות, מבני ציבור מודרניים ותכנון כפרי מתקדם.
המסר העמוק ביותר נמצא בארבעה מבני "חלף-דיור" שהוקמו לאחרונה בעין-השלושה למשפחות שבתיהן נהרסו. במקום להותיר אותן מחוץ לקיבוץ - הביאו אותן הביתה, זמנית, עד שיבנו להן בתים חדשים. גם הפתרונות הזמניים שלנו מוצלחים יותר מכל מה שהיה לעזתים בימים הטובים ביותר. זה ההבדל בין עם שבוחר בחיים לעם שבוחר במוות. בין מדינה שלוקחת אחריות על אזרחיה, לבין ארגון טרור שמקריב את תומכיו על מזבח אידיאולוגיה רצחנית.
אנחנו בקיץ, 92% מתושבי העוטף כבר נהנים מקירור המזגנים בבתיהם. ברעים 90 בתים משופצים ממתינים לתושביהם עם מרפסות ופרגולות מוצלות. בחלק מהיישובים כבר בקיץ הזה, ובאחרים, בקיץ הבא, המדשאות יוריקו ובבריכות השחייה ישתכשכו עוללים.
מעבר לגדר? שם העזתים סובלים בחמסינים, בלי חשמל, מזגנים, או מים זורמים. אותם עזתים שחגגו בשמחה דמונית כשראו את הטבח בישראלים ב-7 באוקטובר, מוצאים את עצמם כעת צמאים ומיוזעים באוהלי הפליטים. החמאס רצה "מבול" והביא את תושבי הרצועה להתבוסס וליילל בבוץ בחורף. עכשיו, כשהקיץ הגיע, הבוץ התייבש והפך לאבק, והעזתים נחנקים בו. אין להם תקווה לקירור, יש להם רק את הידיעה שמעבר לגדר, ביישובי עוטף עזה, ילדים ישראלים מלקקים גלידה וצוחקים בתוך הבתים הממוזגים שהם רצו להרוס.
כל בית שנבנה מחדש בשכונות "השקמים" ו"הזיתים" בבארי, כל משפחה שחוזרת לכרם-שלום, כל ילד שידלג במגרש המשחקים של נירים - הם לא רק שיקום - הם הצהרת כוונות. 600 ימים אחרי, המסר ברור: "מבול אל-אקצא" הפך למבול דמעות עזתי, ואנחנו כאן, חזקים יותר מתמיד.
התרעות פיקוד העורף