המיסים שלנו לא הולכים לטובתנו. לא לטובת שדרוג מערכת החינוך, לא לקיצור התורים אצל הרופאים, לא לשדרוג מערכת התחבורה הציבורית, וגם לא למשרתי המילואים. במקום זאת, הכספים שלנו זורמים לכיוונים פוליטיים, לפי אינטרסים צרים תועלתניים. וכמובן, אנחנו המממנים. זה לא חדש. המצב הזה מתרחש כבר שנים, ובעודף מוטיבציה בכנסת הנוכחית.
פעם אמרו שסמוטריץ' מתוחכם. מניפולטיבי. פוליטיקאי מעולה. אולי. אנחנו מקבלים ממנו בעיקר טון דיבור תקיף, פוגעני לעיתים, אמירות נחרצות, נאומים ריקים, עשייה חלשה, אופורטוניזם. וכמובן, אנגלית שחלק ממנה מומצא. בסוף כל זה מוביל למעט מאוד טוב עבור המדינה. זו אפילו לא שרלטנות - זו כבר קריסה. ואיך אפשר לומר שהוא מייצג את הציונות הדתית כשהוא תומך בחוקי השתמטות? מה שמדהים הוא שכאשר הכל כבר כל כך מביך, השר מצא דרך, תוך רכיבה על הכיס שלנו, להביך עוד יותר: הוא שכר אנשים שיגידו שהוא לא מביך.
המילואימניקים הם האנשים העובדים של החברה הישראלית. היצרנים. אלו שחוטפים הכי חזק מהקיצוצים שהשר השית עלינו. הם נפגעים ברמה קטלנית מעליות המחירים, תחום שנמצא בתחום אחריותו. המילואימניקים הם אלו שמקבלים לעיתים הרבה פחות מגורמים שמקורבים לממשלה.
בעולם ההפוך של סמוטריץ', שבו הכל עקום, השר סבור שמגיע לו צל"ש על מה שהוא נתן להם. אני תוהה, מה הוא חשב לעצמו כשהרעיון עלה? אולי משהו כמו "אני עושה עבורם כל כך הרבה, איך זה שאף אחד לא שם לב? יודע מה, בוא נשלם לכמה חברים כדי שיזכירו לכולם מה אני עושה ואז קשר השתיקה נגדי יישבר"?
יש שלבים כאלה בחיים שבהם רבים מסביבך אומרים לך שאתה פועל לא נכון, שאיבדת כיוון. כולם, חוץ מהאנשים שאתה משלם להם. אפשר להאשים את התקשורת, את מערכת המשפט, ואת פקיד השומה - אבל יש נתון אחד שקשה להתווכח איתו: הסקרים. והסקרים בעקביות מנחיתים את השר סמוטריץ' ואת מפלגתו אל מתחת לאחוז החסימה. הוא יכול לצעוק, לאיים, לדמוע מול המצלמות ועדיין, המספרים לא מתרוממים.
התרעות פיקוד העורף