התפוצצתי מיאיר גולן - אבל מה שהכי הרגיז אותי זה משהו אחר

והוא עוד הוסיף חטא על פשע כשסירב להתנצל, גם אחרי שכל אנטישמי בעולם ציטט אותו בהתלהבות. אבל מה שבאמת הכי הרגיז אותי בדברים של גולן, ליתר דיוק - תסכל, היה העובדה שהוא ביקש להציף נושא חשוב מאין כמותו, שזה בדיוק הרגע להפוך אותו לדיון ציבורי. ובגלל האופן שבו דיבר הוא רק הרחיק את הסיכוי שדיון כזה יתקיים. ואני מתכוון לצורך להתחיל לעסוק בסוגיית האזרחים החפים מפשע שנהרגים בעזה.

לפני שתתחילו לגלגל עיניים, ולהאשים אותי בשמאלנות לא עלינו, תזכרו שמדובר פה בעובדות. נשים, זקנים, ילדים ובכלל - אזרחים פלסטינים חפים מפשע בעזה נהרגים במספרים גדולים כתוצאה מפעולות צה"ל. אפשר להתווכח על הנסיבות. אבל עובדתית, מה שהורג אותם הוא הפגזים שלנו. כנ"ל לגבי המצב ההומניטרי הכללי של הרס, רעב וגו'.

עכשיו, כולנו מכירים היטב את ההסברים שאנו נוטים לתת לעצמנו כדי להשקיט את המצפון. הראשון הוא שהאחראי המרכזי להרג הזה הוא חמאס, שבאופן ציני ופחדני מתחבא מאחורי אזרחים. וגם גורף רווח פוליטי ומדיני מכך שהם נהרגים. אין לי ספק שזה נכון. והשני הוא שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, ושישראל עושה ככל יכולתה כדי לצמצם את מספר האזרחים הנפגעים למינימום.

אבל בואו נניח, לצורך הדיון, שישראל אכן עושה הכל כדי לצמצם את מספר הנפגעים החפים מפשע. עדיין, התוצאות בשטח הן מספר עצום של הרוגים, הרס בלתי נתפס ותופעות הולכות ומתרחבות של רעב. גם הטענות הנכונות בדבר המניפולציות שחמאס עושה בנוגע לנתונים, לא באמת משנות את השורה התחתונה, והקשה.

וזה מביא אותנו לשאלת המפתח: האם כל ההרג והסבל האלה הם הכרחיים ולכן מוצדקים? גישת הקואליציה ברורה. המטרה היא חיסול מוחלט של חמאס, ועקב הסירוב של חמאס לעזוב את ריכוזי האוכלוסייה הרבה אזרחים ייפגעו בדרך. מצער אך בלתי נמנע (לא לגמרי סגור על ה"מצער"). ובמובלע: בעיה שלהם, שתמכו בחמאס כל השנים.

אם היינו אומרים, רק לפני כמה שנים, שלגיטימי להרוג המוני אזרחים לטובת מיטוט חמאס, זה היה נתפס כגישה קיצונית ומוקצה. היא נכנסה למיינסטרים מסיבה אחת ויחידה: הטבח הנוראי של 7 באוקטובר. אירוע כל כך מזעזע, עד שהוא גרם למדינה שלמה - כולל הח"מ - להקפיא את כל אמות המוסר שלה עד להודעה חדשה, ולומר שבהתמודדות מול חיות אדם אין קווים אדומים. זה היה טבעי. זה היה כמעט בלתי נמנע, לנוכח ממדי הפוגרום. אבל זה חייב להסתיים. כי אחרי שנה וחצי אי אפשר יותר להישאר אדיש ביחס לסבל בעזה. אנשים שאם יראו להם תמונות של ילדים אפריקאים רעבים ידמעו מתוך אמפתיה, לא מוכנים בכלל לשמוע על כאבם של ילדים שחיים בסמוך אליהם.

ברקע של כל זה עדיין שולט יצר אחד שמכתיב את ההתנהלות שלנו: יצר הנקמה, על הטבח הנורא שחוללו בנו. אבל נקמה לא יכולה להיות תוכנית עבודה. לא מעשית ולא מוסרית. ובסופו של דבר, המוסר הוא זה שמבדיל בינינו ובין האויבים שלנו. אלה שמתנהלים כבר 77 שנה מתוך רצון עז בנקמה. 

על הסכין

ברצף הבלתי נתפס של האירועים פה זה כבר בטח הספיק להישכח, אבל אני לא מצליח להירגע מנאום ה"כפכפים" של נתניהו. כי זה לא עוד שקר אחד מני רבים, אלא יריקה מכוערת במיוחד על זכרם של כל הלוחמים האמיצים שנהרגו בידי אותם מחבלים ב"כפכפים", וזכרם של כל תושבי הדרום שהם טבחו באכזריות. לאיש הזה פשוט אין תחתית.