השבוע (שני) חגגנו את יום ירושלים. יום חג שמח לעיר ש"חוברה לה יחדיו". לא ממש חוברה, לא ממש יחדיו, אבל ישנו פלסטר רופף שמחבר את חלקיה. ערוצי הטלוויזיה הקדישו את היום לירושלים, לתהלוכות הדגלים, להצהרות המנהיגים, לנאום ראש הממשלה, והראו גם מחזות אחרים, אם כי בצנעה. המפכ"ל דיבר על מספר עימותים שהמשטרה וכוחות הביטחון השתלטו עליהם, וכולם דיברו על כך שהכל בסדר, ואיזה יופי, הטילים שחששו שיגיעו לירושלים, לא הגיעו.
אכן, האירוע היה מרשים. אלפי צעירים, אלפי דגלים, אבל בין השיטין צצו גם תופעות מאוד לא יפות, שלא לומר מכוערות. אי אפשר היה להתעלם מהמעבר של התהלוכה ברובע המוסלמי ומהיחס של חלק, אומנם קטן, מהצועדים לאוכלוסייה המקומית. אי אפשר היה להתעלם מהשירה האלימה והגזענית "שיישרף לכם הכפר" ומהבעיטה שכיוון אחד החוגגים לאישה ערבייה בפתח ביתה.
מדוע שמחה של עם אחד חייבת להיות כרוכה בהשפלה של אוכלוסייה אחרת? למה להכניס לתושבי ירושלים המזרחית אצבע בעין? אפשר ונכון היה לעשות הכל בדיוק אותו דבר, ללא צורך לדחוף, לבעוט, להתיז תרסיס פלפל ולהשפיל את הצד השני.
הייתה במקום נוכחות מסיבית של כוחות הביטחון בדיוק כדי לנטר ולפוגג את נקודות החיכוך, כפי שהצהיר המפכ"ל. מדוע לא מנעו אותם כוחות את ההתנהגות הנלוזה הזאת? חלק מהפוחזים חבשו כיפה לראשם, איך הם לא זכרו את הצו המקראי לגבי התנהגות אל הזר הגר בתוכנו? בספר דברים כג ח כתוב בפירוש "לא תתעב מצרי כי גר היית בארץ מצרים".
גר הוא המושג שבו מתייחסת תורתנו למעמדם של זרים החיים בקרבנו ובינינו. חבל שדווקא חלק משומרי המצוות מתייחס בצורה אלימה לגרים. בתקופת התנ"ך היו הגרים תושבי הארץ הקדומים, כנענים או זרים אחרים שהגיעו לארץ. היום האוכלוסייה הזרה החיה בקרבנו היא האוכלוסייה הערבית אשר לחלקה, גם בירושלים, יש זכויות אזרח, תעודת זהות כחולה וזכויות להגנה מפני פורעים.
אני מחובר למקורות היהודיים וכואב לי לראות את ההתנהגות של חובשי כיפות כלפי זרים, גרים וערבים בתוכנו. חלקם גרים כאן מקדמת דנא. אנחנו ערב חג השבועות, חג הגרים, שבו אנחנו קוראים את מגילת רות המואבייה, וכדאי לחשוב שוב על ההתנהגות שלנו כעם סגולה, כאור לגויים, ביחסנו ללא יהודים. נתייחס אליהם בכבוד, לא נשפיל אותם ובוודאי שלא נתקע להם אצבע בעין.