שמישהו יחזיק אותו
החשש האמריקאי - מעבר לפגיעה בסיכוי להסכם - הוא שתקיפה ישראלית תגרור את ארה"ב בעל כורחה למעורבות ישירה או עקיפה בתקיפה או בהגנה על ישראל מפני מתקפת טילים רחבה. חשש נוסף של ארה"ב נוגע לדימוי שלה במזרח התיכון ובעולם: שמנהיג מדינה קטנה ונתמכת כמו ישראל יפר בקשה אמריקאית משמעותית, ישבש מהלך אסטרטגי של ארה"ב ויקבע סדר יום במזרח התיכון.
אם אני מכיר היטב את נתניהו, הוא לא יפעל ללא תיאום עם ארה"ב, לא יוציא את נשיא ארה"ב מכליו ולא יהפוך את עצמו לפרסונה נון גרטה בארה"ב. שם, בפלורידה, כך יש להניח, הוא רואה את ביתו לאחר שיסיים את תפקידו בירושלים. אבל ככל שאני מכיר את נתניהו, את דרך חשיבתו, את חששותיו ופחדיו – כך אינני יודע לחזות כיצד יפעל נתניהו המעודכן - מנהיג נרדף שנמצא במובן הפוליטי בגבו אל הקיר, נאשם בפלילים, תקוע בעזה ללא מימוש מטרות המלחמה וללא השבת החטופים, שבוי בידי קיצונים וצריך להגיע לבחירות עם הישג כלשהו.
כבר למעלה מ־20 שנה נתניהו מדבר על הצורך לתקוף את היכולת הגרעינית באיראן. מאז שאהוד אולמרט תקף והשמיד כור בסוריה, פה ושם נעשו פעולות נקודתיות ששיבשו ועיכבו את התוכנית, אבל בגדול - נתניהו דיבר יותר במסיבות עיתונאים בארץ ובעולם על הצורך למנוע נשק גרעיני איראני, ופחות עשה.
בעבר הוא טען שהרמטכ"ל, ראש המוסד והשב"כ מנעו ממנו (קשקוש מוחלט), אחר כך האשים את מאיר דגן ז"ל שהדליף לארה"ב (קשקוש), פעם אחת "דרך" את הצבא לתקיפה, באופן כזה שהאמריקאים יעלו על זה ויעצרו אותו - וכך הלאה. בישראל ישנה הסכמה לאומית רחבה שאסור לאפשר נשק גרעיני בידי איראן בהסכם או בדרך צבאית. האינטרס הישראלי הוא לבצע את זה במקרה של כישלון השיחות ביחד עם ארה"ב או בתיאום איתה. את המשמעות של פעולה כעת ללא תיאום – מכיר נתניהו טוב ממני ומכם.
ממלחמת צודקת למלחמה פוליטית
השבוע, לאחר שהוא מצוי בקושי חודשיים בתפקיד בקומה ה־14 בקרייה, סומן הרמטכ"ל אייל זמיר על ידי רעיית ראש הממשלה כמינוי שגוי, "שמקדם מסרים של קפלן ושם את השבת החטופים לפני הניצחון", כך על פי דיווח של חדשות 12. יום קודם לכן נמסר שם שנתניהו לא עדכן את זמיר במינוי זיני, כי אין לו בו אמון.
תודו שזה מטורף והזוי, אבל זוהי המציאות. היטיבה לתאר אותו היועצת המשפטית לממשלה בכנס עורכי הדין באילת כשאמרה: "הממשלה מבקשת צייתנות ונותנת פירוש חדש למושג שיתוף פעולה. ישראל משנה את המשטר בקצב מהיר. זו לא אזהרה, זה תיאור המציאות".
בחזית הזאת נמצא גם הרמטכ"ל שזה עתה מונה, קרוע בין שלמות המדינה והצבא לבין שלמות הקואליציה. רא"ל זמיר כבר הכריע. בחלומותיו הקשים ביותר הוא לא העריך כמה זמן, כוחות נפש וכושר הבלגה הוא יידרש להשקיע בעיצומה של מלחמה מול "זירת ירושלים" ומול שר הביטחון והודעותיו לתקשורת. זמיר מבין היטב למה מצפים ממנו בתחום המשך המלחמה בעזה ובתחום הוצאת צווי הגיוס לחרדים, אבל אני יכול להעריך בפניכם שגמלה בליבו ההחלטה שלא למצמץ ולא לסטות במילימטר משירות צורכי הביטחון, החוק וצורכי צה"ל.
רא"ל זמיר נחוש להטמיע משמעת בצבא, להחזיר אותו לבסיס המקצוע, לעדכן ולהשלים את תחקירי המלחמה ולשמור על צלמו ודמותו הערכית של צה״ל בבחינת: "לנצח ולהישאר בני אדם". זה אפשרי והכרחי. רא"ל זמיר לא חש עצמו חייב לאיש את מינויו, הוא מחויב רק למדינה ולביטחונה, ומבנימין נתניהו ושרה נתניהו התנתק כשסיים להיות מזכיר צבאי וחזר לתפקידו בצה"ל ואחר כך כמנכ"ל משרד הביטחון של יואב גלנט. הוא לא ידיד ביתם ולא עושה דברם. רק יחסי עבודה כנדרש.
לאט־לאט מסמן רא"ל זמיר את הטריטוריה שלו, ממצב עצמו בעיני פקודיו כמגינם, ומלמד את הפוליטיקאים שאוהבים לתקוף מישהו שלא עונה להם – שיש מציאות חדשה, ושהוא נחוש להגן על צה"ל. ככל שאני מתרשם, על רקע דלות המנהיגות שמעלינו ונוכח סדר היום המאתגר שלנו, הופך רא"ל זמיר לאי של יציבות וממלכתיות ו"למבוגר האחראי" בתחום הביטחון, שיודע ויידע לעבוד עם כל מי שיראה את צורכי הביטחון, ולהתנער מכל מי שיבקש לראות צרכים פוליטיים על חשבון האחרים.
החמלה צריכה לעבור את הגבול
התוודות: לא שכחתי לרגע את השבעה באוקטובר. מראות וקולות הזוועות בממ"דים, במסיבת הנובה ובקיבוצים חסרי האונים יהיו חרוטים אצלי ואצל רבים לעד. צפיתי ב"סרט הזוועות" שהפיק צה"ל, ושמעתי עדויות קשות שרוב הציבור לא נחשף אליהן, על ההתעללות הלא אנושית בתינוקות, נשים הרות וזקנים, על אונס, שחיטה וביזה.
נזק אגבי
אם זיני לא יהיה ראש השב"כ, זה לא יהיה בגלל 11 ילדים (שיהיו בריאים, ברוך השם), לא בגלל כיפתו, לא בגלל דעותיו של אביו ולא מפני ששוכנע על ידי נתניהו לקבל את התפקיד ולוותר על קידום בצה"ל. זה יקרה כי נתניהו לא פוסח על אף טעות, חוזר על הטעויות שוב ושוב ומפיל חללים רבים בדרך. גם הרצון להתעלם מפסיקות בג"ץ, גם לא ללכת בדרך המאפשרת שהציעה היועצת המשפטית, גם למדר את הרמטכ"ל ולגנוב לו אלוף מתחת לאף, וגם לראיין מועמד לראש השב"כ במלחמה בספסל האחורי של הרכב. ההפך מתהליך סדור, ראוי ושקוף.
אספר לכם סיפור קטן על נתניהו ועליי: זה היה בערב יום הזיכרון 2009, ואני תא"ל במדים, חבר מטה כללי ודובר צה"ל. לטלפון במכוניתי נכנסה שיחה, על הקו היה ראש הממשלה נתניהו בכבודו ובעצמו. "אבי, קפוץ אליי הביתה, אני רוצה לדבר איתך שתהיה ראש הסגל בלשכתי, יש לך תוכנית JPS שצריכה להיות בדלת של ראש הממשלה ולא של הרמטכ"ל", אמר לי בבדיחות.
בסוף השיחות עם נתניהו, לא תאמינו, השבתי לו שאני מעדיף להישאר בדובר צה"ל ולהשלים כהונה, אבל אם זה מה שיחליט ראש הממשלה בהסכמה עם הרמטכ"ל – אמלא את התפקיד. הסוף הוא שהרמטכ"ל, בשיחה עם נתניהו, התנגד לעזיבתי, ונשארתי בצבא (יצא טוב). רוצה לומר, נתניהו ותיק ומנוסה, יודע איך עובדים עם רמטכ"ל ועם צה"ל, אבל בחר לפעול אחרת ולמדר את הרמטכ"ל, להתעלם מפסיקת בג"ץ, להמרות את הנחיות היועצת המשפטית לממשלה ולחבל במו ידיו בתהליך החשוב. חבל.
ירושלים של כולנו
אולי זו המלחמה, אולי ריבוי השידורים השנה מירושלים, אולי אהבתי ההולכת ונערמת לעיר הזאת - כל אלה הביאו אותי השנה להתרגש יותר מבכל שנה מיום ירושלים. נולדתי בתל אביב, אין לי ולא היו לי סבתא או דודה בירושלים, ועבורנו נסיעה לבירה הייתה כדין נסיעה לחו"ל. אהבתי הגדולה לעיר המיוחדת הזאת מצטברת ונערמת רק בשנים האחרונות. למדתי לאהוב אותה לראשונה משיריו וסיפוריו של יוסי בנאי ז"ל, מסורמלו ומואיז הקטן.
התרעות פיקוד העורף