הטור המשותף הזה נולד מרצון הדדי להבין מה לעזאזל קורה בחזית ההסברתית. אנשי ההסברה המובילים, אותם אלו שמיהרו להתגייס כדי לדברר ולהצדיק את ישראל אחרי טבח השבעה באוקטובר, נדמה שכל אחד מהם מכונס לאחרונה בדיכאון הפרטי שלו, מיואש ממצבנו הבינלאומי.
תחקיר צה"ל הראה שאי אפשר להוכיח אבל גם אי אפשר לשלול. אז מהי האמת? האם האירוע בכלל קרה? האם האירוע הקודם קרה? למי להאמין? ולמי מאמין העולם? עשרה ימים בלבד לאחר 7 באוקטובר, התמודדנו אחרת לגמרי כשהופץ הפייק על הפצצה ישראלית בבית החולים אל־אהלי בעזה. גם אז יצאה הודעה טרגית שפרשה כנפיים, אך למזלנו דובר צה"ל לתקשורת בינלאומית מיהר להפיץ ראיות לכך שזהו שקר מוחלט. לא מעט כלי תקשורת איבדו אמינות לאחר הדיווח הכוזב, ובראשם BBC וה"ניו יורק טיימס".
לו מדינת ישראל הייתה דמות בסרט, אולי תגובה כזו הייתה לגיטימית, כשהיא מלווה בטריקת דלת כעוסה, כניסה למכונית ונסיעה הרחק אל האופק כדי להתחיל מחדש במקום אחר, על רקע כתוביות הסיום. אבל כמדינה, זה בלתי אפשרי. על אחת כמה וכמה כשאנחנו עדיין מסובכים במלחמה קשה ומתארכת, ללא כתוביות סיום באופק.
תודעה היא לא מותרות, ולגיטימציה היא כלי עוצמתי שמשפיע ישירות על היכולת להשיג נשק, לטוס ולחזור ארצה, לעשות עסקים, לייבא ולייצא, להתפתח טכנולוגית, לקיים מחקר ואקדמיה, ולהתפתח גם בשל קשרים תרבותיים. אין דרך לטרוק את הדלת בעצבים, לנסוע למקום חדש ולהגיד שלא משחקים. אין לאן לנסוע, אסור לוותר, המשחק ממשיך, ואין לנו פריבילגיה להפסיד בו. איך קרה שממצב של אמפתיה מקיר לקיר באוקטובר 2023, גלשנו לאובדן לגיטימציה? איך הגענו מהתגייסות כללית להצדקת דרכה של ישראל - לתשישות ולשתיקה?
הכישלון הוא לא תוצאה של אנטישמיות בלבד, כיוון שאנטישמיות תמיד הייתה בעולם. הוא גם לא תוצאה של מהלך שגוי אחד, או של אדם אחד, אלא של חמישה מרכיבים קריטיים. חשוב להתבונן בהם מנקודת מבט מקצועית ולא פוליטית, כי לא יעזור לנו להאשים מישהו במחדל המתמשך ולהמשיך הלאה בדיוק באותה הדרך. חשוב שנדע מה לתקן.
המחשבה השגויה שהנושא הפלסטיני כבר לא מעניין אף אחד בעולם ואין מה לעסוק בו, היא שוות ערך למחשבה ש"חמאס מורתע". בשני המקרים, המחשבות האלה נתנו למפלצות לגדול באין מפריע מעבר לגבול. גם לצבא הטרור של חמאס בעזה, וגם לתנועה האנטי־ישראלית במערב.
אפילו דובר צה"ל לשעבר, דמות אהודה ואמינה בציבור הישראלי, גרם לאנטגוניזם בקרב קהלים מערביים שמצפים לראות דובר אזרחי רהוט ולא איש צבא, גנרל על מדים. משעזב, נדרש לייצר לו תחליף בדמות אזרחית חזקה. הרי ההסברה חייבת להיות אזרחית. אבל במלחמה המתארכת הזאת נראה שאת מקומו של דו"צ בהסברה כלפי חוץ, לא לקח אף אחד.
כנראה שר הביטחון רצה להימנע מזה, אבל הסתגרות לא עוזרת להסברה, אלא להפך. הפצ"רית מייצגת ערכי חוק, דין, מקצועיות וטוהר מידות. מבחינה משפטית, קיומה של מערכת משפט עצמאית בתוך ישראל היא שמייתרת חקירות בינלאומיות, ומגינה על לוחמי צה"ל מלהיעצר באירופה או להישפט בעתיד בפני בין הדין בהאג.
בשל הקרבות העזים של הממשלה עם מערכת המשפט, ראינו שגם הפעילות החשובה הזאת נסדקה. כך שזו המסקנה החשובה בהיבט ההסברתי והבינלאומי: הניחו לפצ"רית, לדו"צ, ובאופן כללי לצה"ל. החבטות האלה לא מוסיפות – לא לאמון הציבור הישראלי, וגם לא לאמון הבינלאומי בישראל כמדינה.
תוסיפו לזה את החלטתו התמוהה של שגריר ישראל בוושינגטון לסגור חשבונות עם האופוזיציה הישראלית בריאיון בארה"ב, ותקבלו את הקטסטרופה שאנחנו חווים. השגריר היה אמור להשקיע בראיונות מקיר לקיר על זוג צעיר שנרצח לפני שבוע בבירת ארה"ב של אמריקה, רק בשל היותם יהודים. ממתי אנחנו מנהלים כאן תחרות של מי מלכלך יותר על ישראלי אחר מול הגויים, כדי להרוויח כמה נקודות רעל? ההקצנה של השיח בישראל היא קטסטרופה הסברתית, וגם זה יכול וצריך להשתנות.
כדי להסביר את צדקת הדרך, דרוש גם פרוטוקול. עד לא מזמן היה לנו פרוטוקול כזה, שהיה גורם לאירוע תשעת הילדים ההרוגים בעזה להיראות אחרת לגמרי. הפרוטוקול בפשטות הוא כזה: לומר את האמת על מה שידוע באותו רגע, ומיד. לדבר אזרחית, לא צבאית. לא להפטיר ש"הפרטים בבדיקה" ואז להיעלם.
צריך לעמוד בעוז מול התקשורת הזרה, לדבר אליה בשפתה, לומר שמלחמה זה דבר נוראי, שמתרחשות במסגרתה טרגדיות, כולל של ילדים שלא היו צריכים למות. שאנחנו לא יודעים מה גרם למותם, שנבדוק את זה עד תום, שכדאי להיזהר מדיווחי כזב, ושאנחנו מצטערים על כל חיים שנלקחים שלא לצורך במסגרת המלחמה. האם זה מושלם? רחוק מזה. אבל ויתור על הפרוטוקול לא משפר את מצבנו, אלא גורם לחוסר אמון מוחלט.
את הסיפור שלנו צריך לספר במקצועיות ובאהבה, גם ברגעים שבהם זה פחות נעים. הרי במהלך המלחמה פגענו שלא בכוונה באלפי בלתי מעורבים. הדרך להסביר את זה היא לא להשתולל על הצורך להרוג את כל העזתים או להפגין אדישות, אלא להזכיר שוב ושוב שאנחנו נלחמים כדי להגן על העם שלנו, ועושים כל מה שאנחנו יכולים כדי לא להרוג בלתי מעורבים. אבל כשתוקפים מחבלים, יכולים להיפגע גם אלה שנמצאים סביבם כמגן אנושי. לכן אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי להתריע ולהזהיר, ולא תמיד מצליחים.
צריך לחזור ולהסביר שאנחנו נלחמים בג'יהאדיסטים, רוצחים, אנסים, אלו שחטפו מאות מאזרחי ישראל וגם לקחו בשבי את כל העזתים עצמם. מחבלי חמאס הם אלו שעושים את המקסימום כדי להרוג ולאנוס כמה שיותר מאיתנו, בעוד אנחנו עושים את המקסימום כדי להרוג רק את הרוצחים, ולצמצם את הפגיעה באזרחים עד כמה שניתן. הרי אנחנו מגינים על העזתים יותר משמחבלי הנוח'בה מגינים עליהם. האם מישהו בממשלה הנוכחית מסוגל להגיד את הדבר הזה? חלק מההסברה הוא גם להסביר באופן מקצועי את מה שקורה לפלסטינים.
כרגע, קשה מאוד לרתום להסברה הישראלית גם את אלה שרוצים את טובתנו ומבינים את מהותו של חמאס, אבל לא יודעים מה להגיד. אין להם המסר הברור של השורה האחת. זה נכון לגבי יהודים בחו"ל, סטודנטים באוניברסיטאות וגם אזרחים שמתווכחים עם מכרים שנגררו לנרטיב האנטי־ישראלי, ומוצאים את עצמם בנחיתות איומה.
הסברה היא היכולת לספר את הסיפור היפה של ישראל כקולקטיב, אך משהו בדרך הלך לנו לאיבוד. מכונות הרעל למיניהן והשסע הפנימי בלבלו אותנו. הרי לישראל יש סיפור מלא קסם – והפסקנו לספר אותו בצורה אמיתית, אמינה, נקייה, פיוטית ואוהבת. בואו נחזור לשם.
התרעות פיקוד העורף