כאשר הרמטכ”ל מונה לתפקידו, רבים בתקשורת ובמערכת הפוליטית הרימו גבה. הבחירה בו, אחרי כהונתו כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה, נבעה לדעת רבים מקשר אישי, כמעט אינטימי. היו שטענו כי מדובר בקצין מוכשר, וגם נוח. כזה שימלא פקודות בלי לשאול יותר מדי שאלות. היו שהאמינו כי ישמור על שתיקה גם כאשר גבולות המקצוע ייטשטשו בלחצים הפוליטיים.
כדי להבין את עוצמת הסדק שנפער, יש לחזור לראשית הדרך. הרמטכ”ל שירת כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה במשך כשנתיים - תפקיד שמחייב רגישות פוליטית גבוהה, דיסקרטיות ומסירות. השניים בילו שעות רבות יחד, באין־ספור ישיבות ביטחוניות, ברכב ובביקורים בשטח. נוצר ביניהם קשר כמעט אישי. מינויו לרמטכ”ל נתפס בעיני רבים כהמשך ישיר לאמון הזה.
ייתכן שדווקא ההיכרות העמוקה יצרה את הריחוק. הרמטכ”ל, כמו רבים מהקצינים הבכירים לפניו, רואה את תפקידו, בראש ובראשונה, כשומר הסף של הצבא, לא של הממשלה. הוא מבין את כובד האחריות שמונחת על כתפיו, לשלוח לוחמים לקרב, לאזן בין צורכי הביטחון לבין עקרונות מוסריים, ולעיתים גם לעמוד כחיץ בין החלטות פוליטיות לבין העובדות בשטח.
זו כנראה הסיבה לכך שככל שהשבועות חלפו, היחסים התרופפו והצטננו יותר. היו פערים בהבנת האיום האיראני, במידת החשיפה הנדרשת לקבינט ובאופי ניהול הלחימה בעזה וביו”ש. לא כולם הפכו למשברים, אבל משהו השתנה.
מינויו של האלוף זיני לתפקיד ראש השב”כ הפך לנקודת מפנה. זיני, מפקד בעל רקורד מרשים בתחום המבצעים המיוחדים, זכה להערכה במערכת הביטחון, אך המהלך עצמו, והדרך שבה בוצע – סימנו זלזול עמוק בדרג המקצועי. לא היה מדובר כאן בחילוקי דעות לגיטימיים בין שרים לאנשי ביטחון. ראש הממשלה בחר לעקוף את הרמטכ"ל.
הרמטכ”ל לא התנגד למינוי עצמו, אלא לשיטה. באירוע כזה מצופה שתהיה התייעצות מקצועית עם ראש המטה הכללי, לא רק כעניין של פרוטוקול, אלא של אחריות הדדית. השב”כ וצה”ל פועלים יד ביד. אי־שיתופו של הרמטכ"ל במינוי, לפחות במישור הפורמלי, נתפס כשלילת סמכות.
יש מי שטוענים שמדובר ב”סערה בכוס תה”, אך בלשכת הרמטכ”ל לא הסכימו להנמיך את גובה הלהבות, והעבירו מסר ברור שלא כך מנהלים מערכת ביטחון. התגובה הייתה חריפה - בשפה דיפלומטית, אבל חדה כתער.
במובנים רבים, תגובתו של הרמטכ”ל סימנה את המעבר ממעמד של “מי שנבחר בגלל קרבה אישית” - למי שפועל מתוך תחושת שליחות. לא עוד קצין ביצוע, אלא מפקד עליון של הצבא, שמציב גבולות ברורים מול הדרג המדיני.
בצה”ל מגלים שביעות רצון מהקו הברור שהציג הרמטכ"ל. המפקדים רוצים לדעת שיש רמטכ”ל עם חוט שדרה, שלא מהסס לומר את דעתו, גם אם זה עולה לו באי־נוחות פוליטית. הם לא צריכים רמטכ”ל שמסתדר עם כולם, אלא מנהיג שמוביל.
הפרשייה הזו, שמצטרפת למתיחות שקיימת בין מערכת הביטחון לבין ראש הממשלה, כמו לגבי סוגיית האחריות בעזה, שיקולי התגובה מול חיזבאללה ומערכת היחסים עם וושינגטון, מדגישה את הפער בין המדיניות הביטחונית הרצויה לדרג הפוליטי לבין שיקול הדעת הצבאי.
לא מדובר כאן באגו. מדובר בהתנגשות בין תפיסות עולם. ראש הממשלה פועל לעיתים באופן מבודד, כמי שרואה עצמו כסמכות העליונה. לעומתו, הרמטכ”ל, אולי דווקא בזכות ההיכרות האינטימית עם לשכת ראש הממשלה, מבין היטב את החשיבות שבהצבת גבולות ברורים.
השאלה האמיתית היא לא מה יקרה בפעם הבאה, אלא עד כמה הרמטכ”ל מוכן להרחיק לכת בעמידתו על עקרונותיו. האם יתנגד באופן פומבי להחלטות שייראו לו מסוכנות? האם יבחר לעזוב את תפקידו אם יתרשם שנחצה גבול? העימות האחרון איננו רק על אדם כזה או אחר.
מדובר בשאלה רחבה הרבה יותר - כיצד צריכה להיראות מערכת היחסים בין הדרג המדיני לדרג הביטחוני? האם מדובר ביחסי מרות חד־צדדיים? או שיש מקום גם לבלמים ואיזונים בתוך עולם ההכרעות הביטחוניות?
הרמטכ”ל הנוכחי הבהיר, בדרכו המאופקת אך התקיפה, שהוא אינו מוכן להיות חותמת גומי. גם אם מונה בידי ראש הממשלה, הוא אינו נציגו אלא נציג הצבא, נציג המקצועיות, נציג האחריות.
זה מסר חשוב, אולי קריטי, דווקא בעידן שבו אין תמיד הפרדה ברורה של ההבחנות בין הדרג הפוליטי לדרג הצבאי. נדרש במקרה הזה מהלך מביך של ראש הממשלה כדי לחשוף את עמוד השדרה של הרמטכ”ל. ייתכן שזו הייתה המתנה הגדולה ביותר של רא"ל זמיר לביטחון הלאומי של ישראל.
התרעות פיקוד העורף