למעשה, קשה לחשוב על שימוש מדויק במילה "נצח". האם ירושלים היא "עיר הנצח", כפי שתוארה השבוע במסגרת חגיגות יום ירושלים? צריך להניח שלא. גם אם חושבים על התסריט הכי אופטימי, יום אחד כדור הארץ יחדל מלהתקיים, ואיתו גם עיר הנצח.
ויש בכך מידה של נחמה: כי יחד עם עיר הנצח יסתיימו גם הוויכוחים הקצת אידיוטיים על כל חצי התבטאות לא מהוקצעת של פוליטיקאים מתלהמים או של אלופים עילגים.
המינוי והגינוי
יש לפחות ארבע סיבות להתנגד למינויו של דוד זיני לראש השב"כ. יש לפחות סיבה אחת לתמוך בו. ראוי שמתנגדים ותומכים לא יתעלמו מהמכלול – בעד ונגד. תמונת מציאות שטוחה לא מסייעת לניהול של דיון ענייני, או ויכוח אם צריך, שיש בו תועלת.
אי אפשר לנהל מדיניות אם כל מהלך של הממשלה כפוף גם להסכמת יריבי הממשלה. הם, באופן טבעי, מתנגדים כמעט לכל דבר. היא, על פי דין, צריכה בכל זאת לנהל את המדינה. מינוי של ראש השב"כ הוא חלק מניהול המדינה. אם אתם רוצים שיהיה אפשר לקבוע שהממשלה אחראית, לטוב ולרע, למה שקורה בישראל - יש לתת לממשלה את הכלים לממש את אחריותה.
סיבה להתנגד למינוי: דוד זיני לא מתאים מקצועית. אני לא קובע שהוא לא מתאים – אין לי מושג אם הוא מתאים. רק אומר שזו סיבה אפשרית להתנגד למינוי. וזו כמובן סיבה טובה, אם אינו מתאים, אבל צריך לשאול מי מוסמך לקבוע שאיננו מתאים. אפשרות אחת: הממשלה. אבל במקרה כזה היא לא תמנה אותו.
אפשרות שלישית: בית המשפט. גם הוא יכול לקבוע שזיני אינו מתאים, וגם על יכולתו זאת אפשר להעלות השגות. אבל המצב בישראל כרגע די ברור: אם בית המשפט יקבע שאינו מתאים, לא יהיה אפשר למנות אותו. בכל מקרה, לפחות כרגע, זו הסיבה החלשה ביותר להתנגד למינוי.
סיבה להתנגד למינוי: ראש הממשלה פועל בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון. זו סיבה שציינה היועצת המשפטית לממשלה בחוות דעתה. כמובן, יש מי שמרוצים שהוא פועל כך, כי הם לא מרוצים מהפסיקה. אבל במדינה שומרת חוק לא ראוי שראש הממשלה יפעל בניגוד להחלטות של בית המשפט.
המינוי של זיני, שברור שנעשה באופן מתריס כדי להדגיש את סירובו של ראש הממשלה להכפיף עצמו להחלטה משפטית, מעמיד את ראש הממשלה שמינה – וגם את ראש השב"כ העתידי – תחת עננה של חשד. אם המינוי ראוי, מדוע ראש הממשלה בחר להתריס, ולא למנות בדרך ראויה?
סיבה להתנגד למינוי: לא נערך הליך סדור של בחירה. המינוי של זיני, כפי שעולה מהדיווחים על המהלכים שקדמו לו, נעשה בחופזה. לא היו מפגשים מסודרים, לא שיחות ארוכות, לא נערכה התייעצות עם הרמטכ"ל, ולא התבקשה רשותו, כפי שהיה ראוי לנהוג.
כך לא בוחרים ראש לארגון חשוב. כך לא בוחרים ראש לארגון לא חשוב. רובכם הייתם מקדישים זמן רב יותר לבחירת שואב אבק חדש, מכפי שהקדיש ראש הממשלה לבחירת ראש השב"כ.
האם זה אומר שזיני לא ראוי? אולי בחרתם שואב אבק באקראי, או על סמך מידע חלקי, ויצא שהוא שואב מצוין. אז איפה הבעיה? אנחנו שוב באותו שדה של קושי: הליך כזה מעמיד גם את ראש הממשלה שמינה, וגם את ראש השב"כ העתידי שמונה – תחת עננה של חשד. אם המינוי ראוי, מדוע ראש הממשלה בחר לוותר על תהליך מסודר?
סיבה להתנגד למינוי: הוא ינחית מכה נוספת על מעמדו של השב"כ. לא טוב שהאמון בצמרת השב"כ נמוך, ומינוי של זיני יבטיח שהוא יישאר נמוך. נכון – לא בקרב אותה קבוצה, אבל זה לא משנה.
מינוי של ראש שב"כ חדש, שהיה נתפס כמינוי מקצועי וממלכתי, היה מאפשר לשב"כ להתאושש מהמכה התדמיתית שספג בכשל 7 באוקטובר, ומהמכה התדמיתית שספג בגלל היחסים הלעומתיים בין ראש השב"כ לבין ראש הממשלה. אבל מינויו של זיני לא ייתפס כמינוי מקצועי וממלכתי. הוא ייתפס כמינוי לעומתי ופוליטי.
סיבה אחת לתמוך, ארבע להתנגד – האם זה אומר שצריך להתנגד? התשובה היא לא בהכרח, כי תלוי כמה משקל נותנים לכל אחת מהסיבות. באופן כללי, אפשר לחלק את הישראלים לארבע קבוצות, על פי היחס שלהם לחמש הסיבות בעד ונגד שמנינו.
ישנם אלה שהסיבה הראשונה מכרעת בעיניהם, וכל הסיבות האחרות בכלל לא חודרות את שריון הכעס שלהם. הם כל כך לא מרוצים ממערכת המשפט, מהחסמים שמפריעים לראש הממשלה להשליט את רצונו, ממה שהם רואים כאליטות, או דיפ סטייט – עד שמבחינתם הסיבה האחת בעד היא סיבה בעד, וארבע הסיבות נגד הן גם סיבות בעד.
ישנם אלה שרואים את כל הסיבות ויחשבו שהסיבה הראשונה – בעד – גוברת על הסיבות האחרות – נגד. הם יאמרו שאומנם ההליך היה פחות מאידיאלי, אבל שצריך לתת לממשלה למנות את ראש השב"כ הבא על פי שיקול דעתה, גם כאשר היא עושה זאת בדרך קצת מרגיזה במכוון, או בדרך עקומה במכוון.
ישנם אלה שרואים את כל הסיבות, ויחשבו שארבע הסיבות נגד גוברות על הסיבה בעד. נכון, ממשלה צריכה להיות מסוגלת לתפקד, למנות, לפעול. אבל אי אפשר לקבל מהלכים כל כך עקומים ולהתעלם מהם, ואי אפשר שלא לזהות שמהלכים כל כך עקומים עלולים בהחלט להצביע על מינוי שמניעיו עקומים, ושתוצאותיו יהיו עקומות.
ישנם אלה שהסיבה הראשונה בכלל לא חודרת את שריון הכעס שלהם. הם כל כך לא מרוצים מהממשלה, מהחלטותיה, מתעלוליה, מהתמרונים החשודים נגד מערכת המשפט, עד שמבחינתם הסיבה האחת בעד גם היא סיבה נגד. אם זה מה שהממשלה רוצה, כנראה זה גרוע. אם זה מה שהממשלה רוצה, צריך להקשות עליה לממש את רצונה.
המלצת המערכת: נסו לחפש את מקומכם בשתי הקבוצות שבאמצע. נסו להתרחק משתי הקבוצות שבקטבים. הערכת המערכת: להמלצת המערכת לא תהיה השפעה משמעותית על עמדתכם.
מיהו משיחי
ראש הממשלה החליט לוותר על דוד זיני כמזכיר צבאי – כך על פי דיווח עיתונאי – משום שחשב שהוא "מדי משיחי". האם ועד כמה הדיווח מדויק? איני יודע. וגם למה התכוון ראש הממשלה, אם וכאשר אמר שזיני "מדי משיחי" - איני יודע. באיזה מובן הוא "מדי" משיחי – ולאיזה עניין הוא "מדי" משיחי – ומה בדיוק הדבר הזה שהופך את ה"משיחי" ל"מדי"?
לפחות ארבעה מכל עשרה יהודים במדינת ישראל סבורים שיום יבוא, ואיתו המשיח. אני כותב "לפחות", משום שזו התוצאה שאני מכיר, ואני חושד שהיא קצת נמוכה מדי. כלומר, אני חושד שהסקר שבו נבחנה השאלה נתן תשובה קצת מוטה כלפי מטה.
אבל נלך עם התוצאה שיש: 38% השיבו בחיוב על השאלה "האם אתה מאמין שיום אחד יבוא המשיח?". עוד 13% אמרו שהם "לא יודעים", משמע, האפשרות פתוחה. אפשר לקרוא לזה רוב קטן שמניחים או מניחים שיש אפשרות שהמשיח מתקרב. אפשר לקרוא לזה רוב של משיחיים. ואם לא רוב – אז מיעוט גדול.
עכשיו נשאל: האם כל אלה פסולים מלכהן בתפקיד של המזכיר הצבאי של ראש הממשלה? אני מרשה לעצמי להניח שלא. כלומר, כאשר אומרים על מישהו כמו זיני שהוא "משיחי", אין הכוונה לכך שגם הוא היה משיב בחיוב על השאלה "האם אתה מאמין שיום אחד יבוא המשיח?", כי כאמור, אם לזה הכוונה, אפשר לפסול אוטומטית ארבעה מכל עשרה מועמדים לתפקידים שאינם סובלים "משיחיות".
בסקר האמונה של המדד שבו הופיעה שאלת המשיח, הופיעו גם שאלות משנה למאמינים. למה המאמינים במשיח מתכוונים כשהם אומרים "משיח"? מה יקרה כשיבוא? שמונה מכל עשרה מהם אמרו ש"יהיה טוב יותר באופן כללי". כמעט כולם (86%) אמרו ש"יהיה שלום לעם ישראל". הם אמרו גם (92%) ש"עם ישראל ימלוך על כל העמים".
הנה, אולי זו אמונה משיחית שראש הממשלה מעדיף שלא תסתובב לו בלשכה. אמונה שעלולה להקשות על מגעים מדיניים עם עמים אחרים, שלא בהכרח רוצים לקבל עליהם את המלוכה שלנו.
ויש עוד: 90% מהמאמינים בביאת המשיח אמרו שכאשר יבוא המשיח "כל היהודים יאמינו באלוהים". טוב, זה די טבעי. אם נראה את המשיח בעינינו, עושה נפלאות ומשכין שלום, וממליך אותנו על כל העמים – איך לא נאמין? 86% אמרו שייבנה בית המקדש.
תאמרו: גם זה בעייתי, כי זה ייצור מתח. נאמר: מה פתאום בעייתי – בית המקדש ייבנה אחרי שעם ישראל ימלוך על כל העמים, וממילא אף אחד לא יערער על החלטה לבנות את בית המקדש.
מעניין היה לדעת אם גם זיני מאמין בכל הדברים האלה. אבל בין שכן ובין שלא, גם אלה לא הדברים שמזכים ישראלי בתואר "משיחי". את התואר הזה איננו שומרים למי שמאמין במשיח, או בשלל הקסמים שיחולל, אלא למי שמאמין באחד משני דברים שיש להם השלכות מעשיות.
הראשון – שיש לנקוט פעולות מסוג מסוים כדי לקרב את המשיח. השני – שלעובדת בואו העתידי של המשיח צריכות להיות השלכות על השיקולים המדיניים של ישראל כיום.
דוגמה לסעיף הראשון: ישראלים שסבורים שכדי שהמשיח יבוא צריך שכל עם ישראל ישמרו שבת, ולכן מוכנים להסדיר בחקיקה סוגים שונים של כפייה מדינתית, שתאלץ את כלל היהודים בישראל לשמור שבת.
אם תחשבו על זה, העמדה שלהם לא בלתי הגיונית במסגרת ההנחה המקדמית שלהם, שהמשיח צפוי לבוא. אם אכן הוא צפוי לבוא, ואם אכן כאשר יבוא יהיה לכולנו הרבה יותר טוב, ויהיה שלום, שגשוג, מלוכה, נחת וברכה, המחיר הלא נעים שצריך לשלם עכשיו – כפייה על כמה יהודים לשמור שבת – הרבה יותר קטן מהתמורה שתתקבל כשהמשיח יבוא.
נניח שאתם חילונים גמורים. ונניח שהיו אומרים לכם שאם תשמרו שתי שבתות כמו חרדים, יבוא שלום לדורות – ברור שהייתם מסכימים לעסקה כזאת (כמובן, אם הייתם מאמינים שתתממש, מה שכמובן לא היה קורה, אבל נדמה לי שהרעיון ברור).
דוגמה לסעיף השני: ישראלים שמבינים ששלטון לטווח ארוך על עם זר, שאינו נהנה ממלוא זכויותיו הפוליטיות – נניח, הפלסטינים ביהודה ושומרון – הוא מעשה שיש איתו בעיה מוסרית. אבל, הם מבטלים את הבעיה המוסרית, משום שבכל מקרה זה מה שאמור לקרות, כי אוטוטו יבוא המשיח, ואז עם ישראל ממילא ימלוך על כל העמים.
כלומר – אלה ישראלים שמחליטים שמשהו ראוי לעשייה עכשיו, על בסיס הנחה שהמצב העתידי, לאחר בוא המשיח, ממילא יאפשר אותו, או אפילו יחייב אותו (ואני כמובן לא מדבר כאן על השאלה אם צריך להמשיך לשלוט ביהודה ושומרון מסיבות רבות אחרות, רק עם מי שמבחינתם השליטה סבירה על בסיס הנחה שמשיח עתידי בכל מקרה יאפשר אותה).
חלקם יאמרו שגם הרצל היה משיחי. ויש משהו בטענה הזאת, כי אחרי שחוצים את המשוכה העקרונית – אם אתם כן או לא מאמינים שיום אחד יבוא משיח – המשיחיות היא לא מצב של שחור־לבן, היא מצב שאפשר למצוא בו לא מעט גוונים.
אלה היו דברי משיחיות – וזה היה מעשה של מדיניות. הנה הגבול הדק בין חלום נשגב לבין מציאות אפרורית של יחסי כוחות ושיקולים ענייניים. מלכות ישראל השלישית קמה ונעלמה בתוך יממה. האם נתניהו היה מאפשר לבן־גוריון להיות מזכירו הצבאי? אם היה שומע אותו מדבר, אולי לא. אם היה צופה בו מבצע, כנראה כן.
ועכשיו נחזור לזיני, שאיני יודע עליו מספיק כדי לקבוע אם הוא משיחי – ואם כן, אם הוא משיחי מהסוג הראשון (מאמין בביאת המשיח, ובהשלכות הנפלאות שיהיו לביאת המשיח, כמו הרבה מאוד ישראלים), או משיחי מהסוג השני (מאמין בביאת המשיח, ובאפשרות לנהל מדיניות עכשיו על בסיס ההנחה שהמשיח בדרך).
מה אני כן יודע? שבמדינת ישראל של 2025, אי אפשר לפסול אדם מלקבל תפקיד בטענה הפשוטה, הלא מפורטת, שהוא "משיחי". יש כאן יותר מדי משיחיים מכדי שפסילה כזאת תהיה מתקבלת על הדעת.
התרעות פיקוד העורף