בחיים גבר לא הרים עליי יד, אולי זה משום שאני אסרטיבית מדי, נחושה, לא מתפשרת, וגם המראה שלי, שרחוק מאוד מלהיות דקיק ושביר, משפיע על כך. אבל גברים כן הפחידו אותי במהלך חיי, מאוד. היה אחד, ממש בתחילת הקריירה שלי, שפיתח אליי אובססיה. אבל אחת כזו שקטה. לא בומבסטית ולא פומבית. יצאנו לדייט אחד, לדעתי היה זה בקופי בר ביד חרוצים בתל אביב, אכלנו פסטה טובה, שתינו קצת יין, אף על פי שהייתי אז רק בת 24 וסלדתי מהמשקה המרדים הזה (היום רק אותו אני לוגמת). והסמקתי לא פעם כשהחמיא לי.
אני גם חושבת שזו הייתה התקופה שבה שקלתי הכי פחות, שנתיים לפני כן עברתי ניתוח קיצור קיבה שעשה עבודה נהדרת. כשסיימנו, שילם את החשבון והלכנו יד ביד אל עבר הרכב שלו. אני זוכרת שעל כל חצי בדיחה שלי הוא צחק צחוק גדול, קצת לא פרופורציונלי, אחר כך בהה בי רגע והמשיך לפעולה הבאה. בסוף הדייט, כשהוריד אותי אל מול דירת השותפות שלי מעל אבו חסן ביפו, שאל אם מותר לו לנשק אותי, אהיה כנה, הסכמתי, אבל נשיקה ידידותית כזו - על השפתיים. לא יכולתי יותר, הוא לא משך אותי בשום צורה, והיה לו מין ניחוח שסלדתי ממנו, אולי זה הבושם ואולי זו האישיות, אני לא יודעת.
בצהרי היום שלמחרת קיבלתי זר ורדים ענקי, בקבוק יין ושוקולד. “תפסת לי את הלב", הוא כתב שם וחתם את שמו. השותפות שלי התלהבו, בפרט כי ידענו כולנו שעלותו של זר כזה יכולה לשלם לנו את החשמל והמים ביחד. התלהבתי קצת מולן, השווצתי ואפילו פרגנתי להן והעמדנו את הזר באמצע הדירה הקטנה עם הרהיטים הישנים. את היין נתתי לאחת מהן, שתשתה עם חבר שלה, בלילה שלמחרת שמעו כל קירות הבית את התוצאה.
הודיתי לו בהודעה לא קצרה, אפילו סיפרתי כמה נעים היה לי בחברתו, ושהוא גבר מהסוג שחשבתי שכבר אין, ועם זאת, כך כתבתי, אני לא חושבת שמשהו יכול לקרות בינינו. הבאתי בחשבון את פונקציית הגיל, הוא היה בן למעלה מעשור מעליי, רווק שמקווה לחתונה וילדים ומאוד־מאוד שקט, עד הרגע שהתחיל לצחוק לפחות.
“חכי, תני לי צ'אנס", השיב בהודעה, הקלדתי שגם צ'אנס לא יעזור ומחקתי, הקלדתי שוב ושוב ושוב ומחקתי, כל תשובה נראתה לי לא מתאימה, הוגנת או בהירה מספיק. בסוף לקחה לי אחת השותפות את הסלולרי וכתבה בקצרה: “לא מתאים, המון בהצלחה בהמשך". לא צפיתי את מה שבא בבוקר שאחרי. בערך בשמונה דפק מישהו על הדלת, הניח משהו ונעלם. הייתה זו קופסה ובתוכה לפטופ חדש ועליה מדבקה עם שמי. ידעתי שזה ממנו ונזכרתי שסיפרתי שהלפטופ שלי כל כך ישן, אבל לאחרונה אני מתחילה להרוויח כסף ובקרוב אצליח להחליף אותו.
“תיקח אותו, בבקשה", עניתי לו ולא צפיתי את מה שקרה אחרי כן. הגיעו אליי, בתוך דקות אחדות, מעל 20 טלפונים ממנו, לא עניתי לו, אז הוא התקשר ממספר חסום. גם לזה לא עניתי, אז התקשר מטלפון אחר, ואחרי חצי שעה - דממה. אחרי 40 דקות, דפיקות בדלת בלתי פוסקות. ישבתי בחדר שלי ורעדתי, כתבתי הודעה לחבר טוב, שעבד אז באחת מחברות האבטחה היותר מוכרות, ובתוך פחות משעה הוא היה אצלי, אבל הבחור נעלם. החבר הזה שלי לקח איתו את הלפטופ, את המספר של הבחור ואמר לי “תראי את זה כסגור".
נשמתי לרווחה, עד הערב. בערב, כשירדתי לשתות קפה עם השותפה השנייה, הרגשתי איך אני מאבדת את כל הדם מפניי ומגופי. הבחור עמד שם, עם זר פרחים, כמו איש משוגע, והמתין מחוץ למכונית שלו עם ארבעה וינקרים דולקים. זו הפעם היחידה בחיים שבה הרגשתי אלימות מגבר. את ההמשך אני לא זוכרת, רק מקטעים. השותפה שלי צורחת עליו ומקללת. דרוויש, המוכר מהקיוסק ביפו שתמיד שמר עליי, יוצא, מרחיק אותנו, ניגש אליו וזורק לו את הזר על הרצפה, והחבר שלי, מחברת האבטחה מגיע בתוך דקות אחדות.
ביום שלמחרת הגשתי תלונה במשטרה. שבוע אחרי כן קיבלתי למייל שלי תמונה של אישה צעירה, מחזיקה ספרים בידה ועל פניה המון שריטות ודם, לקחתי את זה למשטרה, הוצא צו הרחקה ונגמרה הסאגה הזו. כמובן ששיניתי המון פרטים פה כדי לא להשיב את הצרה הזו אליי. לפני שנתיים, בסוף אחת ההרצאות שלי ניגשה אליי רוית גל נחמד ז"ל ורכשה את הספר שלי “וכל אחד לחוד". הזהרתי אותה שזו אסופת סיפורים קצרים עם סופים לא כל כך יפים ולא תמיד שמחים.
התרעות פיקוד העורף