ארון הקודש הציץ בנו מבעד לחלון ומעליו התנוסס כיתוב באותיות זהב: "תרומת משפחת כך וכך לעילוי נשמת האישה הצדקת כך וכך". במרחק כמה מטרים ישבנו, נשות המשפחה, בחדרון צר על כיסאות מצופפים, לרגל העלייה לתורה של חתן בר המצווה. מטר מאחורינו היציאה האחורית ולצידנו יציאה נוספת, שמובילה לשירותים ולמטבחון. מדי כמה דקות נשמעו צלילי הדחת המים מהאסלה ודיבורי דיבורים מכיוון המטבח.
הטמפרטורה בקיטון הצר הלכה והתחממה, ובזמן שעשינו קולות של איננו, שחלילה לא נפריע את מנוחת המתפללים או נצחקק בחוסר צניעות שתעורר איזה יצר, אחד המתפללים קם והסיט את הווילון על פנינו. האדון התרגל לרעיון שבית הכנסת ביישוב הנחמד והצעיר שליד ירושלים הוא המרחב שלו. זה כבר היה יותר מדי בשבילי.
לידנו היה מונח שק הממתקים שחיכו להפוך לממטרים עזים על חתן בר המצווה: היו שם ממתקים שהושלכו ולוקטו פעם אחר פעם בשמחות שידע בית הכנסת המפואר. מִחזורית של טופי, ג'לי וסוכריות על מקל. הושטתי יד אל השק, מיששתי ומיששתי עד שמצאתי את האובייקט עם צפיפות החלקיקים הכי גבוהה. פתחתי את הווילון במהירות והשלכתי על המתפלל שרגע לפני כן סגר אותו עלינו. אמרתי לו: "הגזמת. עלה לך לראש".
"אבל ביקשו ממני", אמר בהתגוננות. ביקשו ממנו, כן? הילד הקטן שעמד לידו היה נבוך. אין לי מושג, אולי זו הפעם הראשונה שהיה עד לכך שאישה מתקוממת על זה שסוגרים לה וילון בפרצוף. אמרתי לו: "ראית מה קרה פה? תמיד תכבד את אמא, את האחיות שלך ואת החברות שלך. זוכר מה שרתם אתמול בערב? 'אשת חיל מי ימצא'. ו'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד'. זה 'ואהבת לרעך כמוך'. כבוד לבני אדם ובנות אדם". מבטו של האיש שוטט סביב. אולי חיפש מבטים מבינים, אבל אני דווקא זיהיתי לצד ההפתעה של באי בית הכנסת גם הערכה. ביד המאוגרפת שלי סוכריות הג'לי אבן התחממו והתרככו והתאפקתי שלא לעשות לו יירוט של קולולוש על הראש, כמו שקוראים לזה אצלנו בירושלים.
"ככה זה", אמרה לי מתפללת שלא הכרתי. "אל תכעסי". אמרתי לה שעליהם אני לא כועסת. "אני עצובה בשבילנו, שאת אומרת: 'ככה זה'". מעל אותיות הזהב לעילוי נשמת הצדקת, באותיות גדולות היה כתוב: "שויתי ה' לנגדי תמיד".
ה"ככה זה" הולך ומתקבע: באירוע נוסף בבית כנסת מפואר מצאנו את עצמנו יושבות ב"עזרת נשים" שנמצאת בקומה העליונה בחלק נפרד לגמרי מבית הכנסת, הרחק מארון הקודש. אם לא די בכך, היה מי שחשב שראוי להציב גדר אטומה כמעט לגמרי, עם מעוינים-מעוינים כפתחי הצצה. אני סקרנית לדעת מי המציא אותה ומה הוא היה בגלגול הקודם.
באירוע נוסף מצאתי שהגדיל לעשות מקום שכל כולו אומר חסד, שוויון והנגשה לילדים עם צרכים מיוחדים. כל כולו, עד שזה מגיע לבית הכנסת היפהפה. שם יש גדר חוצצת, הפעם עם פתחי הצצה עגולים. "צלם, צלם", הפצרתי בצלם. "אבל לא רואים אותך", אמר לי. הבין.
למיטב הבנתי, עזרת נשים לא הייתה שם תמיד. בבית המקדש הייתה רחבה שנקראה כך, ואליה נכנסו גם גברים וגם נשים. בשמחת בית השואבה הוקמו מרפסות לנשים כדי להפריד בין הקהלים. בבתי כנסת קדומים בארץ ישראל ובגולה לא מצאתי עדויות להפרדה או לחלוקה מרחבית קבועות. אפילו אצל חז"ל לא הייתה הפרדה. אלא שבימי הביניים באירופה הופיעו לראשונה חדרים צדדיים וגלריות עם סורגים.
בירושלים של סוף התקופה העות'מאנית ובימי היישוב הישן כבר קרה משהו אחר: לנשים הוקצו מקומות תפילה נפרדים בקומות עליונות, לרוב בצפיפות ובתנאים ירודים. התקנות הלכו והחמירו, ועל נשים צעירות נאסרה כניסה לתפילות יומיומיות. היו נשים שמצאו דרך לעקוף את האיסורים והשתלבו בחיי בתי הכנסת בדרכים עקיפות: הן מימנו בנייה ושיפוץ ולעיתים ייסדו בתי כנסת שנקראו על שמן.
אבל למה להרחיק? אחד הסרטונים האהובים עליי הוא סרטון של תפילה משותפת בכותל משנת 1934, שהעלה חוקר תולדות הסרט העברי יעקב גרוס ז"ל ליו־טיוב. זוהי תפילה ראשונה עם פסקול שהוסרטה בכותל, מתוך הסרט של קרן היסוד "לחיים חדשים". נשים וגברים יחד, מוקירים את הרגע הגדול. ומי שרואים בנשים משהו שמעורר את היצר, שיברכו את עצמם על זה שהיצר עדיין שם, ידברו איתו, ימשלו בו וישתלטו עליו.