ארון הקודש הציץ בנו מבעד לחלון ומעליו התנוסס כיתוב באותיות זהב: "תרומת משפחת כך וכך לעילוי נשמת האישה הצדקת כך וכך". במרחק כמה מטרים ישבנו, נשות המשפחה, בחדרון צר על כיסאות מצופפים, לרגל העלייה לתורה של חתן בר המצווה. מטר מאחורינו היציאה האחורית ולצידנו יציאה נוספת, שמובילה לשירותים ולמטבחון. מדי כמה דקות נשמעו צלילי הדחת המים מהאסלה ודיבורי דיבורים מכיוון המטבח.
לידנו היה מונח שק הממתקים שחיכו להפוך לממטרים עזים על חתן בר המצווה: היו שם ממתקים שהושלכו ולוקטו פעם אחר פעם בשמחות שידע בית הכנסת המפואר. מִחזורית של טופי, ג'לי וסוכריות על מקל. הושטתי יד אל השק, מיששתי ומיששתי עד שמצאתי את האובייקט עם צפיפות החלקיקים הכי גבוהה. פתחתי את הווילון במהירות והשלכתי על המתפלל שרגע לפני כן סגר אותו עלינו. אמרתי לו: "הגזמת. עלה לך לראש".
"ככה זה", אמרה לי מתפללת שלא הכרתי. "אל תכעסי". אמרתי לה שעליהם אני לא כועסת. "אני עצובה בשבילנו, שאת אומרת: 'ככה זה'". מעל אותיות הזהב לעילוי נשמת הצדקת, באותיות גדולות היה כתוב: "שויתי ה' לנגדי תמיד".
באירוע נוסף מצאתי שהגדיל לעשות מקום שכל כולו אומר חסד, שוויון והנגשה לילדים עם צרכים מיוחדים. כל כולו, עד שזה מגיע לבית הכנסת היפהפה. שם יש גדר חוצצת, הפעם עם פתחי הצצה עגולים. "צלם, צלם", הפצרתי בצלם. "אבל לא רואים אותך", אמר לי. הבין.
בירושלים של סוף התקופה העות'מאנית ובימי היישוב הישן כבר קרה משהו אחר: לנשים הוקצו מקומות תפילה נפרדים בקומות עליונות, לרוב בצפיפות ובתנאים ירודים. התקנות הלכו והחמירו, ועל נשים צעירות נאסרה כניסה לתפילות יומיומיות. היו נשים שמצאו דרך לעקוף את האיסורים והשתלבו בחיי בתי הכנסת בדרכים עקיפות: הן מימנו בנייה ושיפוץ ולעיתים ייסדו בתי כנסת שנקראו על שמן.
התרעות פיקוד העורף