מהפך. החודש הפכנו לחיות רעות של טיולים. כן, אנחנו. כלומר, אני. האיש שהעביר שנים בלגלוג חסר רחמים על הורים שיוצאים לטייל בשבת. מה יש להם? נהגתי להגג לעצמי, מי יוצא ביום קיץ חם לשבילי עפר כדי להזיע, להתגרד ולצפות בילדים צורחים עם אבטיח מרוח על הפרצוף?

טיולים, מבחינתי, היו גרסה ישראלית לעינוי סיני: כוויות שמש, עקיצות יתושים, עקיצות מגזלנים ונסיעה של שעתיים באוטו עם ילדים שמרעישים ברמת טרטור של טנק מרכבה. כל זה בשביל בריכה שדומה יותר לשלולית וסנדוויץ' שנטחן בדרך. למה לעשות את זה לעצמך? למשפחה? עדיף להישאר בבית עם מזגן, מקרר פתוח ונטפליקס. ואת ארץ ישראל? הבנות יראו באפליקציה.

אבל אז נפל דבר. מאמן הכושר שלי, בוריס, שהוא גם טיפוס קשוח וגם טייל חובב, סיפר בין סטים של משקולות על מסלול בצפון. הוא לחש לי, כאילו מדובר בטקס חניכה לשבט סודי: "אתה מגיע אחר הצהריים, נחל מוצל, מים צוננים ומסעדת בשרים בסוף. בלי עומס, בלי רעש, בלי טיפוסים מוזרים". האזנתי לו וצחקתי, כמו שאני נוהג לעשות מול כל אדם שמדבר איתי על כיף שכולל ברחשים ומאמץ גופני.

אבל אז, בשבת שאחריה, הבנות שלי קמו עלינו - תרתי משמע - בשש בבוקר. קפצו על המיטה, עליי, צרחו באוזן, דרשו מזון, חיסלו אותו בקצב של סוסי יאור, והביאו אותי אל הקצה.

באקט נדיר של חוסר אונים טוטאלי, עמדתי וקראתי לאשתי: "זהו. יוצאים לטיול״. היא לא ענתה מיד. בדקה אם אני חם, אם הפנים שלי עקומות, ואם חטפתי שבץ. רק אחרי שהבינה שזה בא מתוך שבר רגשי אמיתי, נענתה.

יצאנו בעקבות ההוראות של בוריס. אחד הטיפים המרכזיים שלו היה לצאת מאוחר. להגיע לנחל בארבע אחר הצהריים ולצעוד נגד הזרם, תרתי משמע. ההיגיון פשוט: רוב עם ישראל מגיע מוקדם. בשעה ארבע הכל מתרוקן, וכך היה.

הגענו לעין חרדלית, מסלול מים מוצל, נעים וקריר. הבנות, שבדרך כלל נבהלות מחרק על חלון, הפכו בבת אחת לסיירות בגולני. צעדו, דילגו, צחקו, שכשכו. בסוף ההליכה מצאנו בריכה קטנה, נדנדה ומפלון. נשמע ציורי? גם היה.

רק דבר אחד שכחנו להביא: אוכל. כלום. לא חטיף, לא מיץ, אפילו לא ביסקוויט ישן. טירונים. לעומתנו, כל שאר המטיילים היו מצוידים כאילו הם יצאו למסע הישרדות. זה כמובן לא הפריע לקטנות שלנו, שבלי להסס, נעמדו ליד אותם זרים מאורגנים והחלו לצוד. טרופיות, סנדוויצ'ים, אבטיחים. פשוט לקחו. ואנחנו עמדנו בצד, מחייכים במבוכה, ומתפללים שלא נתועד בטיקטוק.

בשורה התחתונה, נהנינו. אפילו מאוד. עד כדי כך שיצאנו שוב בשבת שלאחריה, הפעם לעין שוקק. חזרנו על אותו מתכון: יציאה מאוחרת, מסלול מים, הרבה תקווה. לפני תחילת ההליכה קיבלנו תזכורת קטנה לכך שאנחנו עדיין בישראל.

בבריכה הראשית עשרות נופשים ורמקולים בגודל של חדר. טראנס, טכנו ובומים של טראקים. כמו בסיבוב הראשון, עם בוא השעה ארבע כולם התקפלו לאט־לאט, ואנחנו התרחקנו.

המסלול עצמו עלה על קודמו. מפלים קטנים, דגים, סרטנים ושקט מושלם. באמצע הדרך דג בגודל בינוני נגס לי ברגל. קפצתי כאילו לווייתן זינק עליי. חרדת טבע אחזה בי. הבנות לעומת זאת כבר הפכו למומחיות. הלכו יחפות. נולדו לשטח.

בקצה המסלול - בריכה נוספת, כמעט ריקה, חוץ ממשפחה אחת. גם כאן: הם באו מצוידים, אנחנו לא. מיכאלה ואמי, בלי למצמץ, נעמדו לידם והחלו לטעום מהכיבוד כאילו הן בטעימות בסופר.

בערב, כשצעדנו בחזרה לכיוון האוטו, הרעש חזר. בתחילת המסלול עמד רמקול עצום שהרעיד את העמק ולצידו גבר שנראה קצת דלוק. הוא שתה קפה שחור והביט בנחל כאילו מדובר באגם שוויצרי. הבטתי בו, ואז בבנות, ואז בעצמי, והבנתי. בשבת הקרובה נצא שוב. נביא אוכל ואולי גם רמקול. אבל קטן. דיסקרטי. כזה שיפחיד רק את הדגים.