כבר ב־1964 בוב דילן שר ש״הזמנים הם משתנים״. הזמנים, כמובן, משתנים כל הזמן אבל הזמנים הם גם אכזריים. הם משתנים ולא מביטים לאחור.
מה ישאר מאיתנו בסוף?
אין ברירה, חייבים להודות בזה, המציאות היא מכאיבה: כולם מתים ונשכחים. רק מתי מעט - אולי אחוז אחד באוכלוסייה - נשמרים בזיכרון לטווח ארוך. אפילו ברמה האישית הפרטית - המציאות היא כזו שסביר להניח שברגע שתמות אתה תזכה להישאר בראש של אנשים אשר היו קרובים אליך, אבל הבעיה היא שבסוף קרובים אלו ימותו ואז זהו, חלפת לגמרי. מחקרים מצביעים בבירור על כך שאנשים זוכים להישאר במודעות של בני משפחתם לדור וחצי וזהו.
הפואנטה היא מרירה: הכל חולף ובעצם הכי טוב זה להתמקד במה שנהוג לכנות “סתלבט" - כי שום דבר לא באמת בעל משקל. והסתלבט, בצורתו המזוקקת ביותר, יכול להגיע בכל מיני צורות. ברביצה מול מסך הטלוויזיה, בהזמנת משלוחי מזון, בשיחות טלפון לא חשובות, בפתירת תשחצים, בבהייה בפיד ברשתות החברתיות, בביקור בים, בהאזנה לפודקאסטים בזמן שאתה מתהלך בבית (פעולה שאני מקפיד עליה).
חשוב להתמקד בסתלבט, לכבד אותו ולהוקיר אותו, כי במרחק הזמן לא יזכרו לך שום דבר, לכן עדיף שלא לנסות לעשות משהו משמעותי בחייך פרט לדברים שמקדשים את הסתלבט ואת המנוחה ואת הכיף. חשוב להסתלבט ולהתבטל כמה שיותר ולהקפיד ולוודא בכל יום שהקדשת את זמנך לכילוי הזמן בצורות הכי לא חשובות שניתן.
התרעות פיקוד העורף