משהו: ראיתי שלט גדול כזה על בית ברמת השרון: “אתה הראש, אתה קובע". 

סולימאן מסוודה מול העברית
המבטא של סולימאן מסוודה בעברית נשמע בהחלט כמו מבטאו של כל מגיש ישראלי אחר בטלוויזיה. ממש לא מרגישים טיפה של מבטא. הוא עצמו סיפר איך הוא למד בתוך שנה, במאמץ, לדבר עברית במבטא ממש לא נכון. עד כדי כך שהיום אי אפשר להרגיש הבדל בין המבטא שלו לבין המבטא של הישראלים האחרים שאנחנו רגילים לשמוע.

הוא תיאר לא פעם איזה קושי זה היה בשבילו. בריאיון עם רוני קובן הוא סיפר שעד היום זה מאמץ בשבילו לדבר עברית, ואז קובן מעיר בהתפעלות ובעיניים נוצצות: “גם אין לך מבטא". סולימאן מסוודה ענה: “גם על זה עבדתי מאוד קשה".

חבל. עבודה מיותרת. חבל, כי סולימאן מסוודה היה יכול, ועדיין יכול, להוסיף קצת ח' וקצת ע' לעברית. הוא היה יכול בקלות לדבר עברית נכון.
כדי להתקבל אצל שכבה מסוימת אצלנו הוא למד לדבר לא נכון. עכשיו שישחרר. שיראה לנו איזה יופי זה לדבר בלי שגיאות מבטא שמחליפות ע' בא', ויענג אותנו בעברית שמצלצלת ונשמעת כראוי. זה לא מאמץ בשבילו. הוא כבר מצויד בכישורים האלה ובאינטליגנציה הלשונית שמבדילה בין ח' לבין כ' בלי קושי. הוא רק כיבה את היכולות האלו וביטל אותן.

ביבי נתניהו ושרה נתניהו
אני כותב כאן קטע שנושאו הוא ביבי נתניהו וגם שרה נתניהו, מדוע אני כותב על ביבי נתניהו ועל שרה נתניהו? שאלה טובה, והתשובה לשאלה מדוע אני כותב על ביבי נתניהו ושרה נתניהו ברורה לי. לדעתי יש כלל עיתונאי שהוא בעצם חוק ברזל: אם המילים "ביבי נתניהו" ובעיקר צמד המילים "שרה נתניהו" מופיעות בקטע כתוב, הקטע הזה יזכה להמון תגובות. ובכן, נראה מה יקרה לקטע הזה שבו הזכרתי כמה פעמים את המילים "שרה נתניהו" ו"ביבי נתניהו". עשיתי ניסוי עיתונאי קטן: פרסמתי את הקטע הזה ברשתות החברתיות. היו בערך פי ארבעה תגובות מאשר כרגיל.

הרבנות הראשית קוראת לגיוס!
כך כתב הרב הראשי ממקום מושבו בירושלים: "אל החייל היהודי! אח יקר! מלחמת מצווה של שעה זו היא שקראה את כל בנינו ואחינו להתגייס ולצאת אל המערכה". אתם יודעים על איזה צבא מדובר? מהו הצבא שהרב הראשי מעודד את הבנים והאחים להתגייס אליו? הצבא הבריטי.

הוא ממשיך באותו קול קורא של חיזוק ידי החיילים היהודים בני הארץ שהתגייסו לצבא הבריטי: "במלחמה זו לוחמים אנו את מלחמת הצדק והחופש לאדם וללאום נגד עושק, חמס ותוקפנות של עריצים וזדונים הזוממת לכבוש מדינות ועמים ולהשליט בעולמנו חושך ולא אור, עבדות ולא חופש, יראת הכוח והנשק ולא יראת אלוקים ותורתו, תורת החיים והאדם. גדולה היא זכותך, אח יקר, בהתגייסך למלחמת מצווה זאת בחירוף נפש. אבל גם גדולה היא אחריותך לקדש שם ישראל ושם שמיים בהתנהגותך הטובה והישרה".

הרב הראשי שכתב זאת (כבר ניחשתם שאני מדבר על סבא שלי, הרב הראשי, הראשון לציון, בן ציון מאיר חי עוזיאל) לא רק דיבר. שני הבנים שלו, יוסף ויעקב, התגייסו בברכתו ובעצם במצוותו לצבא הבריטי. יוסף היה דודי, ויעקב היה אבי, והוא שירת כקצין בצבא הבריטי במדבר המערבי בצפון אפריקה, באיים היווניים ועוד. במשך כמעט ארבע שנים הוא היה חלק מהצבא הבריטי, רחוק מהארץ ורחוק מהבית (והעדיף לא להצטרף לבריגדה היהודית כשהיא קמה מאוחר יותר. כששאלתי אותו פעם למה, הוא אמר לי בצחוק: “בבריגדה חילקו דרגות לפי המפלגה"). בצבא הבריטי, שבו הוא שירת, החיילים שלו לא היו יהודים, והקצינים מעליו לא היו יהודים. המזון במטבח השדה כנראה לא היה כשר, השבת לא נשמרה במחנה, ובכל זאת הרב הראשי המשיך לקרוא במשך כל שנות מלחמת העולם השנייה לגיוס יהודי ארץ ישראל לצבא הבריטי.
את הקול הקורא הזה הוא פרסם בשנת 1941, אושוויץ פעל אז בכל העוצמה. אבי שירת החל משנת 1942 עד השגת הכניעה ללא תנאי של גרמניה הנאצית, ואפילו עוד שנה אחרי כן, רק אז שוחרר.

סבא שלי לא היה לבד בעידוד הגיוס לצבא הבריטי. גם הרב הראשי שלצידו, הרב הרצוג, עודד את בנו, חיים הרצוג, להתגייס לצבא הבריטי. גם חיים הרצוג היה קצין בצבא הבריטי, גם הוא לא במסגרת הבריגדה היהודית, אלא בתוך הצבא הבריטי ממש.

גם כשמדינת ישראל קמה, וצה"ל קם, סבא שלי, הרב הראשי, קרא לגיוס לצה"ל. הנה שורה מתוך קריאה כזו שלו בתקופת מלחמת השחרור: “הנני קורא אל כל העם למהר ולהתייצב במלחמה בצבאות ישראל, היחלצו מאיתכם כל גיבורי החיל חייבי הגיוס".

נכון הוא שבא' באייר תש"ח במטרה להגיע להסכם עם החרדים הוא חתם גם על הסדר בדבר גיוס תלמידי ישיבות, שעליו חתמו גם רבני החרדים, כולל אלה מהם המתנגדים לציונות. מי שיקרא זאת יבין שזהו הסדר מחמיר ומאפשר רק לתלמידי ישיבה מעטים לקבל פטור מלא מגיוס, ורק באישור מיוחד מהרבנים הראשיים. מופיעה שם אפילו התחייבות כזו: “ראשי הישיבות מסכימים ומתחייבים לבלי הפריע לכל התלמידים שיתנדבו מרצונם הטוב לשירות פעיל יותר. לתלמידים אלה יישמרו כל זכויותיהם בישיבה, ללא אפליה".

זו הייתה פשרה עם החרדים, אבל מה שמאפיין יותר את גישת הרבנות הראשית של אז מופיע בקריאה לצעירי ישראל להיענות לצו הגיוס לצבא בתחילת תש"ח: "היחלצו!", כך מתחילה הקריאה. וממשיכה: "היחלצו להצלת העם וקודשיו, הארץ וקניינה. היענו בהמוניכם לצו הגיוס". על החתום: הרבנות הראשית לארץ ישראל, יצחק אייזיק הלוי הרצוג, בן ציון מאיר חי עוזיאל. (המקורות מצויים בכרכי הספרים "מכמני עוזיאל" ובעיקר בכרך ו').

פינת השלולית
בשלולית יש לפעמים זוגות שבהתחלה כולם אמרו עליהם שזה בלתי אפשרי ואחר כך כולם אמרו עליהם שזה היה בלתי נמנע. 