אני מעורה כמאזין מהצד בשיח של יודעי ח"ן, שאולי הם ממציאים בינם לבין עצמם (סליחה, א') סיפורים על קבוצה חמושה תקנית, כולל תג זיהוי עם דגל פלסטין, שמסתובבת ברצועה על תקן אלטרנטיבה לחמאס. יש לי רושם עמום שמדובר בזליגה משלוחה של הרשות הפלסטינית באישור מערכת הביטחון. אם זה אמיתי, אזי שוב, כרגיל, המתנחלים יורים לעצמם בברך שעליה תפרו את חיסול הרשות.
הבעיה האמיתית של המתנחלים בימים האלה היא הפסקת האש. מבחינתם, זו כניסה לאו.קיי. קוראל, שמוביל לנקודת אל־חזור ללחימה. כשאין רעשי לחימה - מחיסול בכיר ועד הותר לפרסום - יש קשב לחשבון נפש והפקת לקחים שהם סוג של מכבסה מנטלית הכרחית לעם מוכתם. תהליך שלא ניתן לבצעו כשהציבור מתחפר במקלטיו ובדעותיו.
אין דרך בעולם שהדהוד תוצאות האמת של "מלחמת התקומה בשבע חזיתות" לא יחלחל לציבור. כאילו... לאן נוליך את הגל האדיר של השכול? ואת הצער שהפך בן לוויה לחיים בישראל של אלפי פצועים, שהותירו עם שלם נכה בגוף ובנפש? או: כיצד יגיב הציבור על פגיעה בביטחון הכלכלי? או על פגיעה אנושה במותג ששמו ישראל ועל ההשלכות של גאווה לאומית רמוסה שמחפשת תיקון? או על מיאוס של אזרחים מהסביבה הפוליטית שאופפת אותם כמו אובך רעיל? ואיך בדיוק מתמודדים עם אלה שרגשי אשם מעיפים אותם לחו"ל?
הרב והרב־כלאי
אחרי שנתיים של שטיפת תודעה מסיבית, מגובה בתמונות זוועה של פשעי מלחמה, יש לנו אחריות להרעלת יחסי האנוש בין ישראלים לאזרחי העולם הנאור והחרמת יהודים בארצות מגוריהם. וכל החרא הזה שאנחנו טובעים בו מלווה בפסקול הצדקות שקריות ואידיאולוגיות מטורפות. אומרים לנו שהתכלית היא השמדת חמאס כאיום קיומי או מקומי. לא סביר, אבל מקובל.
ואז מתברר שהמלחמה הנוכחית, שכוללת תינוקות, לא נכפתה עלינו על ידי אויבים אלא על ידי הממשלה מסיבות של ביטחון הקואליציה. אז מה? אז כלום. ואז, ברגע שבו נתניהו הסכים למתווה (וויטקוף) שמבטיח שקט של חודשיים, ניעורו המתנחלים כאילו הוטחו אל קיר המציאות. תחילה הלם ואחר כך פאניקה.
כיום אנחנו בדרך ל־1,000 ימי לחימה ו־100 אלף קורבנות. הדרך הזו היא סיבוב מעגלי שבמהלכו הגענו, שוב, למקום שממנו מנסה ישראל לברוח, והוא סיבת כל המלחמות מאז מלחמת יום כיפור: מדינה פלסטינית. תינוקות שנישבו במוסדות החינוך הלאומניים־משיחיים ומתנחלים תמימי דרך סבורים שמה שהושג עד היום, לא יוסג לאחור. לרבנים ולעסקנים מביני עניין יש סיבה טובה לחשוש מפני לגיטימציה (שממילא קיימת) להקמת מדינה פלסטינית. אלא שמסתבר שככל שהם בורחים ממנה, כך הם קרבים אליה על פי חוקי המעגל של נתניהו.
כתם שלא ייעלם
אז מה הבעיה? קחו סנו או ציפרלקס או איזה ווטאבאוטיזם היסטורי שמוכיח שהטבח שבוצע בנו היה נוראי יותר - ועדיין לא תמצאו את התרחיץ שיעלים את הכתם. רק תהליך של ניקוי רעלים פנימי יחזיר את האמון במדינת ישראל לאזרחיה ולעולם. גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה דוגמה שפויה להכרה באשמה ולהתאוששות. לא צריך להפוך את ירושלים לברלין, אבל כשמנהיג ישראלי ימחזר את דברי הנשיא קנדי, שאמר בברלין "אני ברלינאי", נדע שעלינו על הדרך הנכונה.
התרעות פיקוד העורף