כאילו אין לנו מספיק צרות במדינה, בעשרת הימים הבאים אני חוזה שגורמים בעלי אינטרס יזריקו לנו לוורידים עוד ועוד הפחדות על מה שהם עומדים לבצע בחתונה של אבנר ועמית. זוג צעיר בתחילת חייו, שמממש את אהבתו ומתחיל את מסע חייו במשותף, והנה כבר האתגר הזוגי הראשון שלו – לצלוח את השנאה. השנאה לבנימין נתניהו, ראש הממשלה, אב החתן.
בספרו "ביבי: סיפור חיי" נוגע ראש הממשלה לעומק בעקב אכילס שלו – המשפחה שלו. הוא מתאר איך הוא פיתח בקריירה עור של פיל בכל מאבק ומשבר, אך מעולם לא הצליח להתגבר בתוכו על הכאב העמוק שנגרם לו לדבריו בכל פעם מחדש, כשבני משפחתו נפגעים כתוצאה מהקרבה אליו. וזה בדיוק מה ששונאיו מנסים ליצור פה, נרטיב שחתונת בנו נהרסת "באשמתו".
הרבה גועל נפש ראינו בפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות. קורונה, חמש מערכות בחירות, מלחמה. נושאים שסיפקו הרבה מצע לאיבה פוליטית, שהפכה מהר מאוד לאיבה אישית של אנשים שלא מסוגלים להשתלט על עצמם והם כל כך חלשים וכל כך עלובים עד שיש להם דרך אחת לפגוע באישי ציבור – דרך הילדים שלהם.
אישי ציבור אינם רכוש הציבור. הילדים שלהם אינם אנשי ציבור ובטח ובטח שלא רכוש הציבור. הרצון העז של שונאי נתניהו לחבל בחתונת בנו הוא אירוע חברתי מסוכן, ילדים הם מחוץ למשחק ולא משנה מה גילם. בדיוק כמו אותו פעיל שמאל קיצוני שהטריד את ילדיו של השר עמיחי שיקלי בדרכם לבית הספר. לגרום לילד בן 6 לבכות זה ניצחון על הממשלה? באמת? והיו גם מקרים הפוכים. של פעילי ימין קיצוני שהטרידו את הילדים של השר זאב אלקין ליד ביתו ברמה כזו שגרמה לרעייתו לצאת מגבולות הבית ולהתפוצץ עליהם מילולית.
אלה הן הדוגמאות המפורסמות. אלה תמיד הקצוות הקיצוניים והם רעה חולה של החברה שלנו. אני יכולה לשתף אתכם בדוגמאות רבות ונוספות שלא מגיעות לכדי פרסום, משום שהשרים או חברי הכנסת מצניעים אותן כדי שלא לפגוע בילדים. הן קורות גם מטעם השמאל הקיצוני וגם מטעם הימין הקיצוני. אשתף אתכם באחת - ישנם פוליטיקאים שלקחו את הילדים שלהם לגן, ולאורך כל הדרך חבורת מגפונים מטעם הדמוקרטיה בכבודה ובעצמה "ליוותה" אותם וירקה יריקה בכל צעד שעשה הילד. ובכל זאת - האהבה מנצחת. מזל טוב, אבנר ועמית.
יולי בדרך
לפני כמה שבועות פרסמתי בטור זה כי אם יו"ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין לא יתיישר לפי דרישות ראש הממשלה בנימין נתניהו בנוגע לחוק הגיוס, הוא עלול למצוא את עצמו מודח מתפקידו. בשבוע זה, צר לי להודות שצדקתי, התכנון הזה להדיח את יולי מתקדם יותר ביוני ממה שהוא היה במאי. תסלחו לי. שיחות שמתקיימות "ברוח טובה" בין שני גורמים – במקרה הזה נתניהו ואדלשטיין - תמיד גורמות לי להתגרד. מזכיר לי את האמרה "יהיה בסדר", שמעידה תמיד על כל מה שממש לא בסדר. "ברוח טובה"? נו, נראה כבר לגבי זה.
השבוע הסביר לי גורם בכיר במערכת הפוליטית שהמטרה בחוק הגיוס היא למרוח זמן. להגיע לפגרת הקיץ בלי לקבל החלטה על האירוע, לאפשר לממשלת נתניהו - שרבים בתוכה נבוכים שהם נאלצים לקחת חלק במה שהם מכנים בחדרי חדרים בעצמם חוק ההשתמטות - למשוך עוד זמן. "לדחות את מועד הבחירות", מסבירים בחדרים סגורים. וזה אכן אירוע הגיוני, ואעריך בזהירות (מתוך חשש - שקיים אצל כל פרשן פוליטי - לטעות) שהשבוע הממשלה לא תיפול, שהחרדים עושים שרירים ושבעוד שבוע יהיה לנו כבר סקנדל חדש להתעסק איתו. כאמור, משיכת הזמן נועדה לא להכריע בעניין כדי לצאת לפגרת הקיץ כשלא הוחלט.
הפטור מגיוס חרדים החל בזמנו לפני שנים רבות כחלק מהסכמים קואליציוניים. דובר אז על מספר קטן של חרדים, ומי שהעביר את הפטור, מנהיג ימין מוערך – מנחם בגין, לא היה מעלה בדעתו לאן הדברים יידרדרו מאז אותה ההחלטה. אני תוהה עד כמה הוא מתהפך בקברו בעניין. אך בטוחה במסקנה אחת בעניין הזה – החלטות קטנות שלא נבחנות תוך כדי תנועה, תופחות אחר כך לאירועים שקשה מאוד לשנות בהמשך. מזכיר למישהו קצת את הטענה של תומכי הרפורמה בנוגע לכוחה של המערכת המשפטית?
מה שלא הורג
שבוע הספר לפנינו, הידד! כידוע, אני מהמכורים ומהמקדימים. הנה המלצה מהממת לאוטוביוגרפיה מרהיבה. שם הספר: "מה שלא הורג". הכותב: דייוויד גוגינגס. איש שילדותו הייתה סיוט - עוני, גזענות והתעללות פיזית ונפשית בבית. אבל בזכות משמעת עצמית ועבודה קשה הצעיר המדוכא וחסר העתיד הפך ללוחם באריות הים ולספורטאי עילית כששבר את שיא גינס במתח - 4,030 עליות מתח ב־17 שעות.
תמיד הרשימו אותי במיוחד אנשים שצמחו ממשברים. אנשים שהתחילו במינוס, בתחתית, והגיעו לטופ. הם למדו על עצמם במעלה הדרך ולא משנה כמה כאבו להם השרירים בעלייה, הם תדלקו בהשקעה את היתרון היחסי שלהם על הקבוצה. אין קיצורי דרך, תאמינו בעצמכם, תשקיעו למען המטרה. קריאה נעימה.