בספרו "ביבי: סיפור חיי" נוגע ראש הממשלה לעומק בעקב אכילס שלו – המשפחה שלו. הוא מתאר איך הוא פיתח בקריירה עור של פיל בכל מאבק ומשבר, אך מעולם לא הצליח להתגבר בתוכו על הכאב העמוק שנגרם לו לדבריו בכל פעם מחדש, כשבני משפחתו נפגעים כתוצאה מהקרבה אליו. וזה בדיוק מה ששונאיו מנסים ליצור פה, נרטיב שחתונת בנו נהרסת "באשמתו".
הרבה גועל נפש ראינו בפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות. קורונה, חמש מערכות בחירות, מלחמה. נושאים שסיפקו הרבה מצע לאיבה פוליטית, שהפכה מהר מאוד לאיבה אישית של אנשים שלא מסוגלים להשתלט על עצמם והם כל כך חלשים וכל כך עלובים עד שיש להם דרך אחת לפגוע באישי ציבור – דרך הילדים שלהם.
השבוע הסביר לי גורם בכיר במערכת הפוליטית שהמטרה בחוק הגיוס היא למרוח זמן. להגיע לפגרת הקיץ בלי לקבל החלטה על האירוע, לאפשר לממשלת נתניהו - שרבים בתוכה נבוכים שהם נאלצים לקחת חלק במה שהם מכנים בחדרי חדרים בעצמם חוק ההשתמטות - למשוך עוד זמן. "לדחות את מועד הבחירות", מסבירים בחדרים סגורים. וזה אכן אירוע הגיוני, ואעריך בזהירות (מתוך חשש - שקיים אצל כל פרשן פוליטי - לטעות) שהשבוע הממשלה לא תיפול, שהחרדים עושים שרירים ושבעוד שבוע יהיה לנו כבר סקנדל חדש להתעסק איתו. כאמור, משיכת הזמן נועדה לא להכריע בעניין כדי לצאת לפגרת הקיץ כשלא הוחלט.
הפטור מגיוס חרדים החל בזמנו לפני שנים רבות כחלק מהסכמים קואליציוניים. דובר אז על מספר קטן של חרדים, ומי שהעביר את הפטור, מנהיג ימין מוערך – מנחם בגין, לא היה מעלה בדעתו לאן הדברים יידרדרו מאז אותה ההחלטה. אני תוהה עד כמה הוא מתהפך בקברו בעניין. אך בטוחה במסקנה אחת בעניין הזה – החלטות קטנות שלא נבחנות תוך כדי תנועה, תופחות אחר כך לאירועים שקשה מאוד לשנות בהמשך. מזכיר למישהו קצת את הטענה של תומכי הרפורמה בנוגע לכוחה של המערכת המשפטית?
תמיד הרשימו אותי במיוחד אנשים שצמחו ממשברים. אנשים שהתחילו במינוס, בתחתית, והגיעו לטופ. הם למדו על עצמם במעלה הדרך ולא משנה כמה כאבו להם השרירים בעלייה, הם תדלקו בהשקעה את היתרון היחסי שלהם על הקבוצה. אין קיצורי דרך, תאמינו בעצמכם, תשקיעו למען המטרה. קריאה נעימה.
התרעות פיקוד העורף