לפתיחת הטור הזה בחרתי מתוך נאומו של הבדאי בכנסת את הקטע הבא: "מה היה קורה אם הייתם אופוזיציה בתש"ח", הוא קרא בקול גדול בבריטון המרשים שלו, "ראיתי מלחמות ואני אומר לכם, מעולם לא היה דבר כזה אצלנו בזמן מלחמה. ואני שואל את עצמי, אם כל זה היה קורה בימי תש"ח, מי יודע אם היינו מצליחים בכלל להקים את המדינה?", וכדי להוסיף צ'יזבט על פשע הוסיף: "אתם משחירים את שמה של ישראל בעולם".
ומה עשו הרביזיוניסטים בתש"ח? האצ"ל והלח"י נלחמו בגבורה, זה נכון. הם היו חלק קטן, יש אומרים זניח, מתוך כוחו הצבאי של היישוב בארץ, אבל הם חירפו נפשם ונלחמו בכל הכוח. ההנהגה שלהם עשתה קצת פחות. ברית הצה"ר התנפלה על הצעת החלוקה שעברה באו"ם בהצבעה שמוגדרת עד היום כ"נס" כבר מהרגע הראשון. "לא נסכים לביתור מולדתנו!", זעקה התנועה, "הסכמת העם היהודי להצעה זו פירושה התאבדות לאומית והיא תסמל את קץ החלום הציוני", הוסיפו תלמידי ז'בוטינסקי.
הם חשבו שגבולות החלוקה כפי שאושרו באותה הצבעה היסטורית באו"ם הם גבולות קשים ולא בני הגנה. בעיקרון, הם צדקו. הבעיה הייתה שלא הייתה להצעת החלוקה שום אלטרנטיבה. העובדה שעצרת האומות המאוחדות אישרה לעם היהודי להקים מדינה עצמאית בפלשתינה האפילה על עניין הגבולות. הערבים אמרו "לא". בן־גוריון, שלמזלנו היה מנהיג היישוב, אמר "כן".
התפיסה הייתה פשוטה: קודם נקים מדינה. אחר כך נריב על גבולותיה. לצעירים שבינינו: עצם אישור היותה של ארץ ישראל מולדתו ההיסטורית של העם היהודי ותמיכת שני שלישים ממדינות העולם בהקמת המדינה היהודית בה, היו הישג עצום, בלתי נתפס, היסטורי, בקנה מידה תנ"כי. הישג שכל המנהיגים הציוניים, מחיים ויצמן דרומה, עמלו עליו עשרות שנים.
ולכן, עמדו מאות אלפי היהודים שהיו אז כאן בנשימה עצורה ליד מקלטי הרדיו הגדולים והאזינו להצבעה. כדי שתעבור נדרש היה רוב של שני שלישים. מיד כשקרה הנס, יצאו לרקוד ברחובות. למחרת פרצה מלחמת הקוממיות. תש"ח. קראו לזה אז "ציונות מעשית". קודם עושים, אחר כך מדברים. קודם אומרים כן, אחר כך נלחמים. העיקר לשים רגל בדלת. להניח אבן פינה ולתקוע מזוזה על הבית הלאומי של היהודים בארץ ישראל. אלא שהאופוזיציה דאז לא נמנתה עם הציונות המעשית, אלא עם הציונות ההצהרתית, הפומפוזית, הטוטאלית. הם רצו הרבה יותר. לא קיבלו? לא צריך. נחכה להזדמנות הבאה.
הסיפור לא נגמר כאן. לא רק שהם התנגדו להכרזת המדינה, הם גם טינפו בנושא הזה בתקשורת הזרה. ע"ע "אתם משחירים את שמה של ישראל בעולם", שאמר השבוע נתניהו בנאומו. הנה נוסח מודעת ענק על פני עמוד שלם שפורסמה אז ב"ניו יורק טיימס": "חלוקה לא תפתור את בעיית פלשתינה. תחת תוכנית זו התקוות למדינה יהודית הן אשליה וקבלתה תהווה התאבדות לאומית וסופו של החלום הציוני לחירות, ריבונות ועצמאות יהודית".
אז האם הממשלה אכן מתפרקת? האם הצעת החוק לפיזור הכנסת תאושר ביום רביעי הקרוב? אף אחד לא יודע לענות על השאלה הזו בוודאות מוחלטת. נתניהו יעשה כל מה שאפשר, וגם מה שאי אפשר, כדי לשכנע את החרדים לתת לו עוד זמן. הוא ישקר, כמובן. החרדים יידעו שהוא משקר. הוא יידע שהחרדים יודעים שהוא משקר. הבעיה של החרדים היא שאין להם אלטרנטיבה טובה יותר. מצד שני, הם מתחילים להבין שהאלטרנטיבה של נתניהו היא הגרועה ביותר. מכאן, הם יכולים רק לעלות. לפחות מבחינת השטנה שהם מייצרים נגד עצמם בציבור הכללי. ואולי לפתוח דף חדש.
גם אם נתניהו יצליח לקנות או לשכור או לגנוב עוד כמה שבועות, ברור שתהליך הפירוק החל. מעכשיו, זו רק שאלה של זמן. אם ההצעה לפיזור הכנסת תעבור בשבוע הבא, הבחירות יתקיימו בסוף אוקטובר. אם לא, הן יתקיימו ברבעון הראשון של שנת 2026. בקואליציה יתחיל מרוץ פירוק, שזה כמו מרוץ חימוש רק יותר מסוכן. איתמר בן גביר לא ירצה להיות תקוע בקואליציית חורבן שלא הצליחה ליישם שום הבטחה ועכשיו היא מממנת ומחמשת את חמאס ויורשיו בעזה.
מה הלקח של נתניהו מכל זה? הוא אומר בשיחות סגורות ש"השגיאה שלנו הייתה שלא העברנו את חוק היועצים המשפטיים כבר בינואר 2023, דבר ראשון לפני הכל". כלומר, אם היו מעבירים את החוק שהופך את היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה למשרות אמון, לא היו עכשיו יועצת משפטית לכנסת וייעוץ משפטי לוועדת חוץ וביטחון שמונעים הגשת חוק גיוס שיכשיר את המשך השתמטות החרדים. כן, זה הלקח של נתניהו. לא זה שגידל את המפלצת שהתפוצצה עלינו ב־7 באוקטובר, אלא זה שלא התאמץ מספיק להכשיר את שרץ ההשתמטות.
ראש ממשלת ישראל מסביר לרב שכלל אינו ציוני, תוך כדי מלחמה, שפיטר את הרמטכ"ל ואת שר הביטחון כי הם היו "מכשולים עצומים" שמנעו ממנו לחוקק חוק השתמטות שיפיס את דעתם של החרדים ויאפשר לקואליציה להמשיך להרוס ולבזוז את המדינה עד סוף הקדנציה.
באותו יום פורסמו ההתלבטויות באכ"א, שם שוברים את הראש ומנסים לרבע את מעגל השירות במטרה להקל במשהו על המילואימניקים. אבל אי אפשר. המספרים לא מתכנסים. המילואימניקים ימשיכו להילחם בין חודשיים וחצי לשלושה חודשים בשנה. הם קורסים בשידור חי, מול עינינו. כמו הסדירניקים, שממשיכים לקבל צווי 8 במועד שחרורם המקורי מצה"ל, ולהמשיך לשרתם. זה אירוע פסיכי. רק זה, צריך להחריד כאן שמיים וארץ.
צה"ל זקוק לעוד עשרת אלפים לוחמים באופן דחוף. אין מאיפה להביא אותם, למעט אותם 80 אלף הצעירים החרדים שהוחרגו ממצבת כוח האדם. הם לא הוחרגו ממצבת ההטבות. להפך, החרדים מקבלים היום הרבה יותר מהמדינה מאשר המשרתים. יש להם שר שיכון, יש להם יו"ר ועדת כספים, יש להם משרד הפנים, משרד הדתות. הם מקבלים הטבות, הנחות, ארנונות, מבצעים מיוחדים, קצבאות, מעונות, סובסידיות ומה לא. וכל זה על שום מה? כל זה כי הם מחזיקים את נתניהו. ואנחנו מחזיקים אותם.
זאת ועוד: אחרי שהתבררה הפארסה וכולם הבינו שדווקא הרצי הלוי הוא זה שהקים את חטיבת חשמונאים, העלה ספרטקוס המודרני, הלא הוא ינון מגל מנהיג העבדים, ציוץ תמים שבו כותב לו אחד מ"מקורותיו" שהלוי עיכב ככל יכולתו את הכוונה להעביר את כללי חטיבת החשמונאים לפקודות מטכ"ל ובכך סיכל ומנע את גיוס החרדים.
גם כאן מדובר בשקר בוטה. שלא לומר מתועב. הלוי קידם ככל יכולתו את התהליך המסובך כשלעצמו, שבו מטמיעים את הכללים (השונים מאוד) הנהוגים בחשמונאים לתוך פקודות מטכ"ל. זה אירוע לא פשוט, שכולל גם התאמה משפטית, והלוי קיים לא מעט דיונים שבהם דחק באכ"א להזדרז. אגב, התהליך טרם הושלם ויושלם בקרוב. ספוילר: לא זה מה שמעכב את גיוס החרדים. האדמו"רים הם שמעכבים אותו.
ואם כבר הזכרנו את רב־אלוף הלוי. אני מביט במכונת הרעל ובמה שהיא מעוללת לאיש הטוב הזה, ואי אפשר לא להיתקף בחילה קשה. אדם שבילה את רוב חייו על מדים. שנלחם רוב חייו בחזיתות ובקרבות הכי קשים. מפקד שאחראי ישירות למחדל 7 באוקטובר ולשם שינוי לקח על זה אחריות מלאה והניח את המפתחות. בין לבין, הספיק להוביל את צה"ל למזהירים בהישגיו לאורך המלחמה. הישגים שעכשיו מנסה נתניהו לנכס לעצמו, בעודו מותיר את הכישלונות לאחרים.
מדובר בשקר. בסוף 2023, כחודש וחצי אחרי הטבח, כתב הרמטכ"ל הלוי מסמך לשני הממונים עליו: ראש הממשלה ושר הביטחון. הוא קבע שם שהתמרון הצה"לי מצליח ועובד. זה לא היה מובן מאליו. נתניהו היה זה שהיסס להיכנס לעזה. הפחידו אותו והוא פחד. לקח זמן לשכנע אותו. הלוי, במכתבו, מרגיע. צה"ל נכנס לעזה, לסמטאות הכי צפופות, למנהרות ולמגדלי המגורים, ומעך את חמאס. הלוי כותב ששום דבר לא יעצור את צה"ל ושהצבא יגיע לכל מקום שהדרג המדיני ישלח אותו אליו. ואז הוא מציע, אפילו דורש, להתחיל לחשוב על "היום שאחרי". להתחיל לבנות מודל. מי ינהל את עזה אחרי חמאס. מי יקבל את המפתחות. אחרת, הוא אומר, אי אפשר יהיה לנצח. עצם הניהול, הוא אומר, מקנה את העוצמה למנהלים. אם לא תהיה אלטרנטיבה לחמאס בתחום הזה, ניכשל. מי שיחלק את הקמח, יחזיק את הכוח.
הדרג המדיני לא אהב את ההצעה הזו. מה להם וליום שאחרי? אבל הלוי ראה קדימה. נתן כדוגמה את האמריקאים בעיראק. איך פירקו בקלות את הצבא של סדאם חוסיין וקרסו בשלב של היום שאחרי. הוא השתמש במשל סיזיפוס. אנחנו נגלגל את הסלע בכל פעם לראש ההר והוא יתגלגל מחדש למטה. אלא אם כן נשכיל לבנות פתרון. וצריך לעשות ולחשוב על זה כבר עכשיו, במקביל. זה ייקח זמן.
נתניהו לא עשה כלום. גם הקבינט לא. בינואר־פברואר הלוי, יחד עם גלנט, קידמו את זה. הציעו מודל שקראו לו "בועות הומניטריות". לקחת אזורים בעזה, לרוקן אותם מחמאס ולהקים שם מתחמים נקיים מטרור. את הניהול וחלוקת המזון וכו', על פי ההצעה הזו, ינהלו חברות זרות, או חמולות מקומיות. בשום מקרה או תרחיש, הלוי לא התנגד להכנסת חברות זרות לחלוקת מזון בעזה. הוא הבדיל בין זה לבין הטלת ממשל צבאי, שמצריכה אוגדות שלמות.
אבל נתניהו, כרגיל, לא עשה כלום. העדיף לא לטלטל את הקבינט, לא להרגיז את שותפיו הקיצוניים. רק בסוף השנה, בקיץ 2024, נתניהו נותן את ההוראה להתחיל עבודת מטה בנושא חברות אזרחיות ובועות הומניטריות. המשימה מוטלת על משרד הביטחון. המנכ"ל הוא אייל זמיר. הוא מתנפל עליה. אבל מדובר במשימה מורכבת מאוד. מכרזים בינלאומיים, כוח אדם, מימון, הכנסת נשק, מי מבטח אותם, מי מחמש אותם, איך מאבטחים אותם וכו'. גם משרד האוצר בתמונה. גם משרד המשפטים. העבודה מתקדמת, אבל זה לוקח זמן.
לאחרונה זה הבשיל. והגיע לידי ביצוע. אפשר להתווכח על הביצוע. אסור לדלג על העובדה הפנטסטית שממשלת נתניהו, הימין על מלא־מלא (דיבורים), מממנת במאות מיליוני שקלים את הקמח לעזה (כפי שנחשף על ידי אביגדור ליברמן ואומת בכאן 11) ומחמשת מיליציות וחמולות מקומיות בעזה בנשק (מה קרה ל"אל תיתנו להם רובים"?). אבל אי אפשר להאשים שוב את הרצי הלוי בזה שזה קורה רק עכשיו. יש לו מספיק אשמה על הכתפיים. אשמה שהעמיס על עצמו בכוחות עצמו. אפשר פעם אחת לא להיות מנוולים. זה גם דומה לנושא הפשיטות. עד עכשיו, טוענים העבדים, צה"ל לא ניצח בעזה כי הרצי רק עשה פשיטות. הוא לא השתלט על השטח, הוא נכנס ויצא וככה אי אפשר לנצח. הנה, רק הלך ואין פשיטות. יש כיבוש.
הבלים מתובלים. צה"ל של הרצי הלוי פעל במשך ארבעה וחצי חודשים רצופים בצפון הרצועה עם שלוש אוגדות עוצמתיות. זה לא פשיטה. אחר כך חמישה חודשים רצופים אוגדה שלמה בח'אן יונס. אחר כך חמישה חודשים עם אוגדה וחצי ברפיח. נתניהו קורא לזה עכשיו פשיטות, כדי שיהיה לו, שוב, על מי להטיל את האשמה. ואם זה פשיטות, ואם זה לא טוב, למה הוא לא הנחה בזמן אמת לעשות משהו אחר? כאילו היה משהו אחר.
זאת ועוד: על הראש של הרצי הלוי עמדה אז גם החזית הצפונית. לא היו לו אינסוף אוגדות כדי לכבוש את עזה. הוא התכונן לתמרון בצפון, הוא חשש מפלישה בצפון, והיו עוד חזיתות. עכשיו נטפלים אליו. צה"ל תפס אז שטחים נרחבים מאוד בעזה לתקופות זמן ממושכות. מתוך השטחים הללו נערכו פשיטות מוצלחות שעוד ידובר בהן. כך, למשל, הפשיטה על בית החולים שיפא, שנתפס ובודד תוך 11 דקות בהפתעה, ונלכדו בו 400 מחבלים חמושים, ביניהם בכירים רבים. ופשיטה דומה על בית חולים כמאל עדוואן, תוך רבע שעה, בהפתעה גמורה באמצע הלילה. בלי להרוג רופאים או פצועים או חולים. בזמן אמת, נתניהו הריע ושיבח. אבל איפה הוא ואיפה אמת. עכשיו צריך להמשיך להתעלל ברמטכ"ל הקודם, אז מתעללים.
על הרצי הלוי הוטל אז נטל נוסף: ימי המילואים. אם היה מחליט להשאיר חטיבה בכל שכונה בעזה, היה צריך להעלות את ימי המילואים מ־140 בשנה ל־270 בשנה. הוא היה אז המבוגר האחראי הכמעט היחיד שחישב את כמות הכוח מול המשימות. הוא הסתכל בעין אחת על כוח האדם, בעין השנייה על כמות החימושים, בעין שבגב על נסראללה וכוח רדוואן ובעין הרע על החזיתות הנוספות, כולל יו"ש הנפיצה. והוא עשה את המיטב תחת התנאים האלה. הוא היה מוקף בשרים שחלקם פטרו אותו ב"השם יעזור" וחלקם בכלל לא התייחסו.
התרעות פיקוד העורף