לא הקהל הציני של תל אביב, לא האליטות המשכילות שמנתחות כל מילה, אלא הבייס הרגשי, הלא-עירוני, שמחפש מנהיג עם לב - לא רק ראש ממשלה עם תיקי חקירה.
בעולם מורכב ומפוצל, רווי פרשנויות משפטיות וטבלאות סטטיסטיות, המחווה הפשוטה הזו גוברת על כל כותרת. היא לא זקוקה להוכחות ולא דורשת דיון מעמיק. היא פועלת על המישור הפרימיטיבי של רגש: מנהיג ששם לב, שמחבק, שדואג.
זו בדיוק הסיבה שעבור קהלו המרכזי, מחווה כזו שווה יותר מעסקת חטופים מורכבת - כי היא לא מעוררת שאלות על שיקול דעת ביטחוני או תיאום עם הקבינט, והיא לא דורשת הסבר על תג מחיר. היא מעוררת תחושת חום פשוטה: "הוא איתנו". זו פוליטיקה תודעתית במיטבה.
ברגע שמתקבע נרטיב של ראש ממשלה מתרחק, שמככב באולמות בית המשפט ונעדר ממשפחות החטופים - הוא מציב סיפור נגדי חזק. לא הסיפור המוכר של "הגבר החזק" או "מר ביטחון", אלא סיפור חדש לגמרי: האיש הרגיש. המנהיג שמזכיר לאנשים פשוטים למה הם סומכים עליו. לא בגלל הישגים גאופוליטיים מורכבים, אלא בגלל מחווה שבתרבות הישראלית מפורשת כסימן לאיש משפחה, לאיש אמפתי.
והפרט החשוב ביותר: זה קרה לא באולפן מתוזמר או בריאיון מבוקר, אלא בטקס בירוחם - בדיוק במרחב הגאוגרפי שמהווה את עמוד השדרה האלקטורלי של נתניהו. לא בצפון תל אביב ולא בקיסריה. בירוחם.
המקום הזה לא מקרי. הוא חלק בלתי נפרד מהמסר: מנהיג שמבין את הפריפריה, ששייך אליה, שמדבר את השפה שלה - גם כשהשפה היא של מחוות קטנות ולא של נאומים גדולים.
בסופו של דבר, קמפיינים פוליטיים לא תמיד מתחילים כשמכריזים עליהם רשמית. לפעמים הם מתחילים כשמישהו מושיט ז'קט - ומחזיר לעצמו את התפקיד של מי שמחמם את הלב. נתניהו, שמבין פוליטיקה טוב מכל מתחריו, יודע שברגעים כאלה נקבע יותר מאשר בכל דיון כנסת או מסיבת עיתונאים. כי ברגעים כאלה, המציאות הפוליטית הקרה והמחושבת פוגשת את הלב הישראלי החם - ומנצחת בהפרש.
התרעות פיקוד העורף