"אורי אל תשעני לי על הציצי", מצאתי את עצמי אומרת לבתי בת השלוש וחצי, בשנה פלוס האחרונות, מאז ילדתי את יהלי.
בהתחלה היו לי כאבים מההנקה המשולבת, בהמשך כשגמלתי את עצמי מההנקה המשולבת, כמו כל אחד משלושת ילדינו, סביב גיל שלושה וחצי חודשים, רגע לפני שחשתי שאני מאבדת את שפיותי בדרך (כי גמילה של התינוק והילד מהרגל משובט היא לפני הכל גמילה של האמא מרגשות האשם המשולבים עם דעות קדומות של מה יקרה לילד, פלוס מרימי הגבה עם הבוטוקס מבחירה, של איך אני לוקחת מהילד את הוויטמינים הכי בריאים שלו לכאורה ועל כך יהיה טור זעם נפרד בהמשך), התחלתי לחוש כאבים לפרקים בשד.
כמובן וכיאה לאמות המידה הפולניות אשר בדי.אן.איי שלי שמתי פעמיי לכירורג שד, שמישש הלוך וחזור, עם ונגד כיוון השעון, ביחס הפוך לסבלנות ולמבוכה שלי. כי כמו הליכה לרופא נשים ופישוק הרגליים לרווחה על כיסא השעשועים/ עינויים ומינימום הנאה מהאירוע, גם כאן ברגעים שבא לי כאמור מצד אחד למות מבושה, ומשד שני להכניס מצלמה של "מחוברים" לתעד את האירוע המכונן, החלטתי שאני משוחחת עימו על סוגיות ברומו של עולם ומשתעשעת עימו בבדיחות הדעת על ילד רביעי.
כאמור, סיימתי את הבדיקה תודה לאל עם אפס ממצאים ובהמלצה לחזור שנה הבאה לבדיקה שגרתית.
אני חושבת שצריך להקים סטארט אפ עמדת "הפי האוור" של מימוזה מחוזקת לפני בדיקות מביכות, שמזכירות חדר מיטות כדי להקליל את האווירה.
ובחזרה לכאבים, שלא פסחו בחודשים האחרונים, החלטתי שאני שותה מיץ אומץ והולכת לבדיקה עם השם המפחיד בעולם "ממוגרפיה".
ההכנה שעשיתי לעצמי עם חברות שעברו את הבדיקה, ההכנות שעשו לי ממכון הרנטגן והידיעה שימעכו לי את החזה הלוך ושוב עם מכונת הצילום האימתנית, יש לומר שהלחיצו אותי קלות.
מה גם שניתנו לי הוראות מפורשות לתחום שעה וחצי מהיום העמוס לאירוע משנה החיים.
האמת שהייתי מוכנה לגרוע מכל, חשבתי לשריין את החסון שיחזיק לי את היד בכאבים, ורק כשהגעתי בגפי הבנתי שזה בעצם חדר עם קרינה מייננת ( יום אחד אבין מה זה אומר), ובלתי אפשרי להכניס לשם אף אחד, זולת שדיי.
טרם היכנסי לחדר הפוטוגרפיה עברתי שאלון קצר על ידי מזכירה חביבה, וכשכבר נכנסתי לצילומי השדאילוסטרייטד, החלטתי שאני קצת דוגמנית בצילומי קולקציית הקיץ הנודיסטים של מותג בגדי ים בינלאומי, מחשבה שמעט הקלה על חוסר הנוחות והמבוכה, כשהשד נמעך לאיטו בטוסטר הקריר הפרובוקטיבי מלווה בסינר מחמיא על אזור החלציים, כי כאמור חשוב שרק חצי גוף יהיה מוקרן ומצולם.
לסיכום, כנראה שכשמצפים לגרוע מכל, יש הפתעות חיוביות. וברצינות, אחרי שקראת את הטור, לכי לקבוע תור לכל מי שאת צריכה, כי המוטו במקרה הזה הוא דחיינות או למות.
מוקדש לכל הנשים האמיצות שהכרתי ושמעתי עליהן שמתמודדות עם סרטן השד/השחלות. אתן המלכות האמיתיות.