אבל מאסק לא ראה את זה ככה. בחזונו הגרנדיוזי הוא דמיין את עצמו הנשיא הבא. לא במובן הפוליטי – אלא במובן של השפעה. הוא ראה את עצמו משנה מדיניות, מייעל תהליכים, מקבל החלטות, בדיוק כמו שהוא עשה ב"טסלה" או ב"טוויטר". הוא הגיע לוושינגטון עם תקוות גבוהות שיוכל לתזמר שינוי שיטתי, אבל במקום זה נתקע עם מכסים גבוהים וחשבון שיותיר את המדינה עם חוב בלתי נשלט. הבעיה היא שמאסק רגיל שכל העובדים שלו מפחדים ממנו ולא מעזים לסתור אותו. פתאום בממשלה הוא פגש עמיתים שלא עובדים עבורו. הוא מאמין באמת שהוא גאון שיכול לפתור כל בעיה, גם בתחומים שהוא לא מבין בהם.
כשמאסק התחיל להבין שהוא לא באמת חלק מהמעגל שמקבל החלטות, אלא רק מהמעגל שמצטלם יפה – זה התחיל לבעור. העלבון היה שקט בהתחלה, אבל הצטבר. תחושת המיותר, הפער בין איך שהוא תופס את עצמו – לבין איך שמתייחסים אליו בפועל. מבחינה פסיכולוגית, נרקיסיסטים רגישים מאוד לעלבונות – אמיתיים או מדומיינים. מאסק הרגיש שטראמפ מנסה להקטין את הישגיו למטרות פוליטיות, והתחושה הזו פשוט התפוצצה.
מכאן, ברגע שנפתח פתח – הוא התפרץ. הוא לא "הסתייג" מהצעת החוק הכלכלית. הוא תקף אותה, קרא לה "גועל נפש", יצא נגדה בכל הכוח. וזה לא היה רק על התוכן. זה היה על המקום שלו. זו הייתה הדרך שלו להגיד – "לא מתאים לי להיות שחקן משנה בהצגה של מישהו אחר".
בכותרות מנסים להגיד שהקרע קשור למיסוי על רכב חשמלי או לגודל הגירעון – אבל הם לא מבינים את התמונה. הקרע הזה לא ממוקד בכסף במדיניות. זה קרע על כבוד, על מקום, על מי שולט. זה אישי.
ומהר מאוד זה כבר לא עניין של מדיניות, אלא של שליטה. מי קובע את הנרטיב. מי שולט בתמונה. שניהם משתמשים ברשתות חברתיות כנשק - זה היה צפוי שהם יילחמו על אותה זירה. במאבק הזה – לאף אחד מהם אין מקום לשני. כי שניהם רגילים שאנשים אומרים להם "כן" תמיד, ואף אחד מהם לא יודע איך להיות שותף שווה.
התרעות פיקוד העורף