אפשר להיות אובייקטיבי באמת בזמנים האלה. אבל נדמה לי שניתן לסכם בזהירות, ובהסכמה רחבה למדי, שהממשלה הנוכחית היא - ובכן - לא מוצלחת. הטענה הזאת מתבססת קודם כל על נתונים עובדתיים. תחת הממשלה הזאת התרחש האסון הנורא ביותר בתולדות ישראל. וגם אם האשמה מוטלת בחלקה, ובצדק, על מערכת הביטחון, אי אפשר לפטור את הממשלה מאחריות למחדל. ולבטח לא מהעובדה שמאז, כבר למעלה משנה וחצי, אנחנו עדיין במלחמה רב־זירתית - הארוכה בתולדות ישראל, שסיומה אינו נראה באופק. שבעזה יש עדיין עשרות חטופים ישראלים.
שהציבור החרדי (החבר בקואליציה) עדיין לא מוכן להתגייס, גם כשאנשי המילואים כבר נמצאים על סף קריסה. שיוקר המחיה רק מתדרדר. וכך גם מעמדנו הבינלאומי. ועוד ועוד. אם לסכם: המצב חרבנה.
מעבר לנתונים העובדתיים, הקואליציה הזאת גם מנפקת שיאים חסרי תקדים של התבטאויות קיצוניות ואלימות. ראש הממשלה מקפיד להסיר מעצמו אחריות על כל כישלון, ולרוץ למצלמה אחרי כל הישג. בנו, המתגורר משום מה במיאמי, מפרסם את הקונספירציות ההזויות והרעילות ביותר, ללא כל גינוי מאביו. ורעייתו מעורבת - באופן כמעט פומבי ומוסכם - במינויים הבכירים ביותר במדינה. באמת, מתרחשים פה על בסיס יומי דברים שאמורים לקומם כל אדם משכיל, מוסרי, הגיוני, בלי שום קשר להשקפתו הפוליטית.
ועדיין, למרות הכל, הממשלה הזאת מוסיפה ליהנות מלא מעט תמיכה. גם מצד אנשים שאני מכיר ומוקיר. במאמר מאוד מדובר במוסף הזה, קלמן ליבסקינד ניסה להסביר בדיוק את אותה תהייה. הדברים שלו היו, בתמצית, שגם אם יש לו ביקורת כלפי הממשלה הרי שהפלתה - ובייחוד הפלתו של ראשה - תהיה מבחינתו פרס בלתי נסבל למתנגדיו של נתניהו ולאמצעים הלא דמוקרטיים - לדבריו - שאותם הם נקטו. במילים אחרות, במקום לשפוט את הממשלה לגופה הוא מתמקד בהתנגדות שלו למתנגדיה.
יש לא מעט בטענות של ליבסקינד על אודות הרדיפה של נתניהו והניסיון להפיל אותו בכל אמצעי. יותר מזה. אני לגמרי יכול להבין את האנטגוניזם שמייצר השמאל ובייחוד - תקשורת השמאל, מרובת החטאים. אמנה רק כמה. חטא הצביעות והסטנדרטים הכפולים (כשאנשי ימין מדברים על סרבנות בגלל החלטה עקרונית וגורלית כמו פינוי גוש קטיף, זו פגיעה בממלכתיות. כשאנשי שמאל עושים זאת בגלל הרפורמה המשפטית, זו מלחמה על הדמוקרטיה; כשאיש קואליציה מבטא דעה ראויה לגנאי, מצטטים אותה בקנאות.
כשיאיר גולן מדבר על הרג תינוקות כתחביב, פוטרים את הביקורת עליו כ"טהרנות". ועוד ועוד); חטא היוהרה, שעל פיו כל החוכמה, הצדק והמוסר התקבצו רק במחנה אחד; או חטא העדר - כן כן. זה שבגינו, למשל, בכל פאנל של “אולפן שישי" כולם מדברים באותו קול למעט ימני אחד המובא כעלה תאנה, וגם אותו כולם מבקשים להחרים ולהשתיק, או מאשימים בבורות ובטיפשות; מה שמתקשר ישירות לחטא החרמות. זה שהביא אותנו עד הלום, בכל הנוגע לממשלת הימין האולטרה־קיצונית (מבלי לפטור את נתניהו מאחריות על כך שהלך עם זה עד הסוף). והגיע עד לרמת הפרסומת למזגן.
כל הדברים האלה מקוממים גם אותי. ובייחוד, הפער הבלתי נתפס לפעמים בין הדימוי העצמי של אנשים במחנה הזה - הרואים בעצמם את תמצית ארץ ישראל היפה - לבין המציאות. ואגיד יותר מזה: היות שאני נוהג לא פעם לבקר את מחנה השמאל־מרכז - שהוא השבט שבו גדלתי ושאליו אני עדיין משתייך - אני גם מרגיש היטב את האנטגוניזם כלפיי. את טענות ה"יושב על הגדר", “מנסה להיות בסדר עם כולם" וגו'. זה מרגיז. זה מתסכל. זה גם לא פעם מרושע ממש.
ואחרי כל אלה, אני שב ומזכיר לעצמי שמדינה היא לא קבוצת כדורגל. ושאנטגוניזם הוא לא תחליף להיגיון. ושגם אם אפשר - וצריך - לבקר אופוזיציה, הממשלה היא תמיד אחראית הרבה יותר למצב העניינים. והממשלה המסוימת הזאת, כפי שהדגמתי בראשית הטור, היא פשוט רעה לתפארת. הגיע הזמן להינתק מהכבלים הרגשיים, ולהשמיע עליה ביקורת ברורה. מגיע לכולנו משהו טוב בהרבה.
על הסכין
כבר עבר זמן, אבל אני עוד לא מצליח להשתחרר מהתמונות של בני הנוער העליזים, השרים “שיישרף לכם הכפר" במסגרת “חגיגות" יום ירושלים. מתמונת הכספומט עם הכיתוב - “נא לא להזיק, זה של יהודי". וגו'. ואנא אל תגידו לי - “אבל הפלסטינים!". כי הפחד האמיתי שלי הוא לא מהם, אלא ממה שעלול להפוך מאיתנו.
"פי ווי: בכבודו ובעצמו" (סלקום TV) היא סדרת דוקו חדשה על השחקן פול רובנס, הידוע בעיקר כבורא דמותו המוזרה של פי ווי הרמן. הסדרה מומלצת מאוד, לא רק בגלל סיפור החיים המרתק של רובנס, אלא גם הודות למפגש המטלטל של מי שתמיד שלט בנרטיב (המומצא) של עצמו, עם המדיום החשוף ונטול השליטה של הדוקומנטרי.
יש כרגע עימות מרתק בין ברוס ספרינגסטין, שנשא בהופעה נאום שלם כנגד טראמפ, לבין טראמפ שמיהר לכנות אותו כ"לא מוכשר ונודניק". אומנים כמו ניל יאנג ואדי ודר מיהרו לבטא תמיכה בספרינגסטין, שמצידו הנציח את אותו מופע מדובר באי־פי חדש. אני מודה שאני מקנא בעולם שבו למוזיקאים יש כזו חשיבות. ואל תגלו, אבל גם קצת מסכים עם טראמפ.