במדינה מתוקנת, שמנהיגיה הישרים מכבדים את אזרחיהם ואף את עצמם, לא הייתה מתקיימת במשפחת ההנהגה חתונה רבת־משתתפים, ראוותנית ומנקרת עיניים, בזמן שבר לאומי, מערכה קטלנית וגוויעה של אזרחים וחיילים בשבי האויב. אלא שהמדינה שכולנו חיים בה אינה כזו, ומנהיגיה בוודאי אינם כאלה. הגיוני, מוסרי ואף טבעי להתקומם על כך, גם אם לא להשתומם על כך, ולגיטימי, כמובן, למחות על כך.
כשממשלה הבורחת מאחריותה בכל תחומי החיים והמתים ממשיכה בדרכה השיטתית אל הפיכה משפטית, משטרית ואנטי־דמוקרטית מהותית. כשיותר משנה וחצי לאחר האסון הנורא מכולם לא מוקמת כאן ועדת חקירה ממלכתית ולא נערכות בחירות – שיבוש חתונת הגסים והמנותקים הוא קשקוש מיותר, שמסיט את תשומת הלב מהעיקר.
מעבר לכך שגיבורי הערב, החתן והכלה, אינם אשמים. מעבר לעובדה שמדינת ישראל – צורם, אך בלתי נמנע – חזרה לחגוג בחתונות, בהופעות ובמסיבות. מעבר להבנה שאם בעלי השמחה ירצו, החתונה תתקיים בכל מקרה והמשטרה “תנקה” את השטח, בדרך חוקית או בדרך ברוטלית. מעל ומעבר לאלה נשאלת השאלה הקיומית הבאה: רבאק, בשביל מה?
המלחמה שמתנגדי השלטון צריכים לצאת נגדה אינה מתנהלת לצלילי הדי.ג’יי ולמטעמי השף בחוות רונית. היא משתוללת בעזה, בגדה, בבית המשפט ובשירות הציבורי. היא עולה לכולנו הרבה יותר ממחיר המנה לאורחים. היא עולה בדמים, ובהרס אזורי מגורים ויחסים מדיניים ועתיד לאומי. היא עולה בהתמוטטות כלכלית ובקריסות נפשיות ומשפחתיות. היא עולה לנו בכל כך הרבה דברים. ואנחנו רק שוקעים.
התרעות פיקוד העורף