ארבעה מבנינו נקברו אתמול: רס״ל תום רוטשטיין, סמ״ר אורי יהונתן כהן, סמ״ר יואב רוור ורס״ם (במיל') חן גרוס זכרונם לברכה. ארבעה פרחים צעירים, שאינם עוד. הם מצטרפים לארבעה לוחמים נוספים שנפלו בשבוע האחרון: רס״ר (במיל') אלון פרקס, סמ״ר עומר ואן גלדר, סמ״ר אופק ברהנה וסמ״ר ליאור שטיינברג זכרונם לברכה.
שמונה לוחמים, מיטב הנוער שלנו, הנמנים עם דור של גיבורי חיל. ואי אפשר, פשוט אי אפשר, להימנע מהשאלה על התוחלת שבמותם. זה לא ישנה את העובדה שהם נפלו בגבורה. הם נקראו על ידי המדינה להגן עליה - ובאו. הם נפלו על הגנתה. ועדיין, השאלה מנקרת: האם זה היה הכרחי? האם נפילתם קידמה את ביטחוננו?
מלחמת חרבות ברזל היא המוצדקת במלחמות ישראל, ובפער. השלב הנוכחי של המלחמה בעזה הוא מלחמת שולל. מלחמה פוליטית. זה לא מבצע לחיסול חמאס, אלא מבצע להצלת הקואליציה. זה לא מאמץ להגיע ל״ניצחון מוחלט״, אלא פעולת החייאה לממשלה. אנחנו קוברים את מיטב בנינו מדי שבוע, בחוסר תוחלת. קשה לכתוב את זה, קשה לחשוב את זה, קשה לעכל את זה, אבל אי אפשר להכיל את זה יותר. לא עוד.
כתיבת הטור הזה קשה עד מאוד. הבטן מתהפכת.
הקוראים שלי מכירים את דעותיי. אני לא צמחוני. בכל מה שקשור לחמאס ולעזה, אני מטיף ללא הרף ולאות מאז 2008 לפעולה צבאית עוצמתית ברצועה. בעשרות טורים והתבטאויות, בכל הפלטפורמות והמדיות, אני חוזר כקאטו הזקן על הזעקה שמי שלא ייכנס לעזה ויפיל את חמאס עכשיו, יצטרך לעשות את זה במחיר יקר הרבה יותר אחר כך. אני עושה את זה בעקביות לאורך עשור וחצי.
ולא, לא התכוונתי ל״מבצעים״ הרופסים שניהל בנימין נתניהו (את רובם) בלי להיכנס לעזה, בלי פעולה קרקעית, בלי עימות אמיתי, ב־16 השנים מאז עופרת יצוקה. את חמאס, כתבתי ואמרתי וצעקתי, צריך להכות מכה ניצחת. להפיל את שלטונו. להרוג את בכיריו ומנהיגיו. ללא רחם.
הבעיה היא שכבר עשינו את זה.
אני גם לא מרחם על תושבי עזה. הם הביאו את כל זה על עצמם. רובם המכריע תומכי חמאס. במצעדים השונים שהם ערכו שם לאורך שנים השתתפו מאות אלפים. ילדים קטנים עם חגורות נפץ וקלצ׳ניקובים וכמויות מטורפות של שנאת ישראל, שנאת יהודים, ג׳יהאד בכל הכוח, עד שימחו את זכרנו מעל האדמה הזאת.
ואחרי שאמרתי את כל זה, אני אומר שוב: השלב הנוכחי של המלחמה הוא אירוע פוליטי. אין לו תוחלת, אין לו מטרות ברורות, אין לו אנד גיים. הוא קורה בשטח, רק כי הפסקת המלחמה תביא לפירוק הקואליציה. זה ככה פשוט. ינון מגל אמר את זה בזמנו לאלי אלבג: זה או החטופים או הממשלה.
אלוף (במיל') גיורא איילנד מנסח טוב ממני את חוסר התוחלת. גם איילנד אינו צמחוני. מאז 7 באוקטובר הוא הציע ואמר כמה דברים שנויים במחלוקת. הוא לא תמים. הנה מה שאמר ב״פגוש את העיתונות״ במוצאי שבת: ״המלחמה הזו, באופן שבו אנחנו מנהלים אותה, היא בוץ שלא יוביל לשום דבר. ההנחה שהמשך הלחימה עם חמש אוגדות בתוך עזה יביא איזשהו ניצחון מסוים - הוא לא יביא אותו. אף אחד בצבא לא יודע לתאר איך הניצחון הזה ייראה.
מתי נדע שהוא קרה ומה יקרה בשטח. ומה יקרה בשטח? ימשיכו להיות פיגועים נגד חיילי צה״ל, נמשיך להתבוסס בבוץ הזה, העומס על המילואים יגבר, הבידוד הבינלאומי גדל, המשמעויות הכלכליות על ישראל הרבה יותר גדולות ממה שאנשים יודעים. מדינות רבות - ולא רק בתחום הביטחוני - מפסיקות להזמין ממדינת ישראל אספקות, שתמיד היו, של מוצרים ישראלים מקובלים. אנחנו כבר בשנה שלישית עם צמיחה שלילית לנפש, והמשמעויות ארוכות הטווח הן נוראיות. הגיע הזמן להגיע לפתרון סביר בעזה, ולא לאיזה ניצחון מוחלט שהוא כמו האופק - ככל שתתקרב אליו, כך הוא יתרחק״.
תוסיפו לזה את הסרטונים ותמונות הזוועה ששוטפים את המסכים בעולם. טובי חברינו, מעריצינו ומצדיקינו מתחילים להתהפך. פירס מורגן, שהגן על ישראל כאריה מאז 7 באוקטובר, עבר צד. כמוהו יש עוד רבים. אפילו הגרמנים מגמגמים. תום יורק, סולן ״רדיוהד" ואוהד ישראל מושבע, קורא להפסקת המלחמה. ואי אפשר, פשוט אי אפשר, להצדיק את מה שהעולם רואה עכשיו בעזה. ואי אפשר להתווכח עם זה. עם ילדים מזי רעב, עם עשרות גופות חדשות בכל יום, חלק לא מבוטל מהן של ילדים.
אני מאלה שמאמינים בהרתעה וגם בכבוד לאומי. אחרי 7 באוקטובר התפללתי שנתניהו יגייס את האומץ לבצע תמרון עוצמתי בעזה, וקיוויתי שבסיומו עזה תיראה כפי שהיא נראית היום: הרוסה, מוכה, עשנה, מרוסקת. יתכבדו ויביטו בה כל שוחרי רעתנו, כל אויבינו, כל שכנינו וכל העולם. זה מה שקורה למי שמנסה לבצע שואה שנייה בעם היהודי. אני גם לא מתרגש מאלה שהטיפו לנו עד עכשיו. הם לא הטיפו לבריטים על דרזדן, לאמריקאים על הירושימה ונגסאקי, לרוסים על אין־ספור זוועות, לאסד האב ואסד הבן, לטבח בסודן וכו׳. הם מטיפים לנו כי זה ספורט עולמי להטיף לנו.
אבל המצב השתנה. עוד מעט שנתיים של לחימה. הפלנו על עזה טונאז׳ חסר תקדים של חומר נפץ. הרסנו אותה עד היסוד. הטבלה שהתקין אלוף ירון פינקלמן בלשכתו ב־8 באוקטובר מולאה עד הסוף. כל מאות הפרצופים והשמות והתמונות שהיו בה קיבלו איקס אדום. ולכן, עכשיו אנחנו באקסטרה מייל. בקילומטראז׳ המיותר. בתפוקה השולית הפוחתת. בהפיכת הניצחון לתבוסה. זה ברור כשמש. אז נמשיך לפוצץ שם בתים עוד חודשיים. או שלושה. ומה אז?
מה אנחנו מחפשים שם עכשיו? איך נראה הניצחון המוחלט? האם יש עוד מישהו שחייבים לחסל וטרם חוסל? האם יש תשתיות צבאיות משמעותיות? התשובה לכל זה היא שלילית. חמאס תמיד יוכל לגייס עוד לוחמים. אין מחסור בבני 17 רעבים בעזה. אם אנחנו רוצים להשמיד את המנהרה האחרונה ולהרוג את הפעיל האחרון, יש לנו שם עוד 15 שנה. את כל זה אפשר לעשות בעצימות אחרת, כפי שאנחנו עושים ביהודה ושומרון, כפי שאנחנו עושים עכשיו בלבנון וגם בסוריה. להפעיל את מכסחת הדשא. להכריז על הרצועה כולה כשטח בחסות ביטחונית ישראלית, להיכנס ולצאת על פי הצורך, כמו שנכנסים לשכם, ג׳נין וטול כרם. אין עם זה בעיה. זה יכול לקרות גם אחרי שהחטופים יחזרו והפסקת האש תוכרז. לישראל זכות להגנה עצמית על פי כל דין, וברגע שמישהו חופר מנהרה או חורט מחרטה - זו הגנה עצמית.
הניצחון על חמאס יושג בשתי דרכים (גם את זה איילנד אמר בשבת): הראשונה היא לנתק את מסלול הכסף. אין כסף יותר. לא קטאר ולא רכבת. השנייה היא בניית מכשול תת־קרקעי על פילדלפי, שימנע סופית מנהרות הברחה מסיני. את שני הדברים האלה אפשר לעשות. גם את פירוז הרצועה אפשר לבצע. ועוד מיתוס, שלא לומר ספין, שבו משתמשת ממשלת הריקבון והאסון בימים אלה: ״שלא יעשו לנו עוד 7 באוקטובר״.
אין שום סיכוי שהם יעשו לנו עוד 7 באוקטובר בעתיד הנראה לעין, משתי סיבות: הראשונה היא שלמדנו לקח. צה״ל ייזהר בצוננים אחרי שנכווה ברותחין. אין יותר ״הדממות״, תפיסת ההגנה התרסקה ותיבנה מחדש, הערכת המורתעות או הכוונות של האויב נפחה את נשמתה. הסיבה השנייה היא שייקח לחמאס שנים ארוכות לבנות מחדש את המפלצת שקטאר מימנה בחסות נתניהו. והפעם, אין סיכוי שניתן לזה לקרות.
אני מדבר כל יום עם לוחמים בעזה. עם טייסים. עם כל הסוגים והמינים מקרב בנינו ובנותינו שנמצאים שם. רובם הגדול מדברים על חוסר התוחלת. על זה שאף אחד לא מסוגל להסביר להם מה בדיוק אנחנו מחפשים שם. על המחסור העצום בכוח אדם, בחומרי נפץ, באמצעים שונים. על השחיקה, על העייפות, על הקריסה של המילואימניקים והמספר העצום של פוסט־טראומטיים, שהולך וממריא.
מחריד לראות שבזמן שכל זה קורה והמדינה מתבוססת בדמעותיה, זיעתה וייאושה, ממשיכה חבורת המופרעים שהשתלטה עליה לעסוק בעיקר: חוק השתמטות ביד אחת, הדחה טקסית ומגוחכת של היועמ״שית ביד השנייה. זה לא ייאמן שהאנשים האלה עוד מסתובבים כאן בינינו.
אין לי טענות לרמטכ״ל. רא"ל אייל זמיר כלוא במלכוד הזה. הוא עושה מה שהממשלה הורתה לו לעשות. לא דיברתי איתו או עם אנשיו על זה, אבל יש לי הרגשה שדעתו לא שונה בהרבה ממה שמתואר כאן. הציטוטים שהובאו ממנו באולפן שישי, שבהם הוא שוב אומר שלא תהיה כאן מלחמת נצח ונעשה הכל כדי לקצר את המלחמה, מסמנים את הסנטימנט.
ישראל נלחמת קרוב לשנתיים. החזית בעזה מיצתה את עצמה. ישראל זקוקה לריפוי, להפוגה ולהכנות לדבר האמיתי והמסוכן באמת: הגרעין האיראני. כאן, באמת אי אפשר להתפשר על שום דבר חוץ מניצחון מוחלט. ובזה צריך להתמקד.