שמונה לוחמים, מיטב הנוער שלנו, הנמנים עם דור של גיבורי חיל. ואי אפשר, פשוט אי אפשר, להימנע מהשאלה על התוחלת שבמותם. זה לא ישנה את העובדה שהם נפלו בגבורה. הם נקראו על ידי המדינה להגן עליה - ובאו. הם נפלו על הגנתה. ועדיין, השאלה מנקרת: האם זה היה הכרחי? האם נפילתם קידמה את ביטחוננו?
אני גם לא מרחם על תושבי עזה. הם הביאו את כל זה על עצמם. רובם המכריע תומכי חמאס. במצעדים השונים שהם ערכו שם לאורך שנים השתתפו מאות אלפים. ילדים קטנים עם חגורות נפץ וקלצ׳ניקובים וכמויות מטורפות של שנאת ישראל, שנאת יהודים, ג׳יהאד בכל הכוח, עד שימחו את זכרנו מעל האדמה הזאת.
מתי נדע שהוא קרה ומה יקרה בשטח. ומה יקרה בשטח? ימשיכו להיות פיגועים נגד חיילי צה״ל, נמשיך להתבוסס בבוץ הזה, העומס על המילואים יגבר, הבידוד הבינלאומי גדל, המשמעויות הכלכליות על ישראל הרבה יותר גדולות ממה שאנשים יודעים. מדינות רבות - ולא רק בתחום הביטחוני - מפסיקות להזמין ממדינת ישראל אספקות, שתמיד היו, של מוצרים ישראלים מקובלים. אנחנו כבר בשנה שלישית עם צמיחה שלילית לנפש, והמשמעויות ארוכות הטווח הן נוראיות. הגיע הזמן להגיע לפתרון סביר בעזה, ולא לאיזה ניצחון מוחלט שהוא כמו האופק - ככל שתתקרב אליו, כך הוא יתרחק״.
אני מאלה שמאמינים בהרתעה וגם בכבוד לאומי. אחרי 7 באוקטובר התפללתי שנתניהו יגייס את האומץ לבצע תמרון עוצמתי בעזה, וקיוויתי שבסיומו עזה תיראה כפי שהיא נראית היום: הרוסה, מוכה, עשנה, מרוסקת. יתכבדו ויביטו בה כל שוחרי רעתנו, כל אויבינו, כל שכנינו וכל העולם. זה מה שקורה למי שמנסה לבצע שואה שנייה בעם היהודי. אני גם לא מתרגש מאלה שהטיפו לנו עד עכשיו. הם לא הטיפו לבריטים על דרזדן, לאמריקאים על הירושימה ונגסאקי, לרוסים על אין־ספור זוועות, לאסד האב ואסד הבן, לטבח בסודן וכו׳. הם מטיפים לנו כי זה ספורט עולמי להטיף לנו.
מה אנחנו מחפשים שם עכשיו? איך נראה הניצחון המוחלט? האם יש עוד מישהו שחייבים לחסל וטרם חוסל? האם יש תשתיות צבאיות משמעותיות? התשובה לכל זה היא שלילית. חמאס תמיד יוכל לגייס עוד לוחמים. אין מחסור בבני 17 רעבים בעזה. אם אנחנו רוצים להשמיד את המנהרה האחרונה ולהרוג את הפעיל האחרון, יש לנו שם עוד 15 שנה. את כל זה אפשר לעשות בעצימות אחרת, כפי שאנחנו עושים ביהודה ושומרון, כפי שאנחנו עושים עכשיו בלבנון וגם בסוריה. להפעיל את מכסחת הדשא. להכריז על הרצועה כולה כשטח בחסות ביטחונית ישראלית, להיכנס ולצאת על פי הצורך, כמו שנכנסים לשכם, ג׳נין וטול כרם. אין עם זה בעיה. זה יכול לקרות גם אחרי שהחטופים יחזרו והפסקת האש תוכרז. לישראל זכות להגנה עצמית על פי כל דין, וברגע שמישהו חופר מנהרה או חורט מחרטה - זו הגנה עצמית.
הניצחון על חמאס יושג בשתי דרכים (גם את זה איילנד אמר בשבת): הראשונה היא לנתק את מסלול הכסף. אין כסף יותר. לא קטאר ולא רכבת. השנייה היא בניית מכשול תת־קרקעי על פילדלפי, שימנע סופית מנהרות הברחה מסיני. את שני הדברים האלה אפשר לעשות. גם את פירוז הרצועה אפשר לבצע. ועוד מיתוס, שלא לומר ספין, שבו משתמשת ממשלת הריקבון והאסון בימים אלה: ״שלא יעשו לנו עוד 7 באוקטובר״.
אין שום סיכוי שהם יעשו לנו עוד 7 באוקטובר בעתיד הנראה לעין, משתי סיבות: הראשונה היא שלמדנו לקח. צה״ל ייזהר בצוננים אחרי שנכווה ברותחין. אין יותר ״הדממות״, תפיסת ההגנה התרסקה ותיבנה מחדש, הערכת המורתעות או הכוונות של האויב נפחה את נשמתה. הסיבה השנייה היא שייקח לחמאס שנים ארוכות לבנות מחדש את המפלצת שקטאר מימנה בחסות נתניהו. והפעם, אין סיכוי שניתן לזה לקרות.
אני מדבר כל יום עם לוחמים בעזה. עם טייסים. עם כל הסוגים והמינים מקרב בנינו ובנותינו שנמצאים שם. רובם הגדול מדברים על חוסר התוחלת. על זה שאף אחד לא מסוגל להסביר להם מה בדיוק אנחנו מחפשים שם. על המחסור העצום בכוח אדם, בחומרי נפץ, באמצעים שונים. על השחיקה, על העייפות, על הקריסה של המילואימניקים והמספר העצום של פוסט־טראומטיים, שהולך וממריא.
מחריד לראות שבזמן שכל זה קורה והמדינה מתבוססת בדמעותיה, זיעתה וייאושה, ממשיכה חבורת המופרעים שהשתלטה עליה לעסוק בעיקר: חוק השתמטות ביד אחת, הדחה טקסית ומגוחכת של היועמ״שית ביד השנייה. זה לא ייאמן שהאנשים האלה עוד מסתובבים כאן בינינו.
אין לי טענות לרמטכ״ל. רא"ל אייל זמיר כלוא במלכוד הזה. הוא עושה מה שהממשלה הורתה לו לעשות. לא דיברתי איתו או עם אנשיו על זה, אבל יש לי הרגשה שדעתו לא שונה בהרבה ממה שמתואר כאן. הציטוטים שהובאו ממנו באולפן שישי, שבהם הוא שוב אומר שלא תהיה כאן מלחמת נצח ונעשה הכל כדי לקצר את המלחמה, מסמנים את הסנטימנט.
ישראל נלחמת קרוב לשנתיים. החזית בעזה מיצתה את עצמה. ישראל זקוקה לריפוי, להפוגה ולהכנות לדבר האמיתי והמסוכן באמת: הגרעין האיראני. כאן, באמת אי אפשר להתפשר על שום דבר חוץ מניצחון מוחלט. ובזה צריך להתמקד.
התרעות פיקוד העורף