שינה טרופה מתערבבת עם מציאות קשה שבה אמהות בוכות על הבן שאבד

חלמתי חלום, ואין צורך לומר מה היו ההשראה או הטריגרים שגרמו לו להיהפך בתוך זמן מה לסיוט.

זה התחיל מאמא אחת, לבושה בבגדי שאנטי כאלו, מכנסיים רחבים מפשתן, שָׁל קטן על שכמותיה ומשקפיים קטנים נחים על אפה השבור. היא עומדת על מפתן הבניין שבו היא גרה, בעיר שאין לה שם, וממתינה. עוברים ושבים מנסים לדבר איתה, פעם שכן, פעם מנקה רחובות ופעם אחת היה גם מישהו ששאל אם היא שומרת חניה. והיא עונה לכולם במילים מאוד קצרות וגם לא מישירה אליהם מבט, את זאת אני זוכרת בוודאות. מבטה כל הזמן פנה ימינה, אל הרחוב שממנו אמור להגיע הרכב שיביא אליה את בנה החייל. הרכב הגיע סוף־סוף, ובנה החייל יצא ממנו מדוגם, על מדי א' ועם כומתה מגוהצת. הוא יצא ונהג המונית עזר לו לשלוף את הקיטבג הכבד והניח על המדרכה. אמו מחבקת אותו והוא מלטף את תלתליה. עד כאן היה טוב. הלילה, ארץ ישראל, חייל, שורשים, נהג מונית שזכור לי במעורפל שלא גבה כסף ואמא רחומה שקיבלה אליה חזרה את מושא כיסופיה.

אבל אט־אט נכנסו החרדות, מהדורות החדשות, המלחמה, האזהרות, הפוליטיקה, וכל מה שאופף את כולנו כאן בשנתיים האחרונות, בין שתהיו חלק פעיל מזה ובין שתסתגרו בתוך חדר ריק מטלוויזיה ורדיו, ולכלכו את כל צבעי הקשת של החלום הזה, בצבעים שחורים ובמים עכורים. האמא אחזה את הקיטבג של בנה, סירבה לתת לו להחזיק אותו, אף שגופו רחב וחזק וגופה צנום. והחלה לעלות אל ביתם. היא בטח דיברה תוך כדי כך וסיפרה לו מה בישלה לו מאתמול בערב ועד הבוקר, ואילו דברים שהוא אוהב קנתה לו ואולי גילתה שסבתא כבר על הרכבת ותעשה איתם שבת. אבל הוא נותר על המדרכה, והיא אפילו לא שמה לב. והוא עומד על המדרכה, החייל, הגיבור, היפה כל כך, כמו שרק חיילינו יכולים להיות. והיא לא שמה לב. והחלום נמשך, ודפיקות הלב שלי מתגברות, והיא מגיעה הביתה. אבל אני עם החייל, למטה, מביטה ממיטתי הלא נוחה - שאני לא מוצאת זמן להחליף - על החלום הזה, ונאחזת בטוב שבו ובטוב שעוד יש בי, ומסרבת לתת לסיוט להיכנס. אבל הוא נכנס.

ויש מין רעש כזה, של אזעקה, בחלום כמובן, כי אם היה זה במציאות, בתוך רגע הייתי בחדרה של בתי, שהוא גם הממ"ד.

ודיירי השכונה בחלום מתפנים ורצים, כל אחד לביתו או לאיזה מקלט ציבורי. ואפילו נהג המונית עושה רוורס, נכנס אל אחד הבניינים ומסתגר שם. ורק החייל ממשיך לעמוד ולא זז ממקומו.

ואז היא מבחינה בכך שהוא לא איתה, ופה כבר לא הייתה שום דרך להציל את החלום הזה.

והיא שוב קוראת בשמו ואומרת “תעזור לי, נפלתי", והוא עומד שם ואט־אט הופך שקוף, ולא עונה לה, והאזעקה מתגברת ומתגברת, והיא מנסה לקום ולצעוק, אבל כמו שקורה בחלומות שהופכים לסיוט, ובטח חוויתם את זה פעם או פעמיים, אף קול לא מצליח להישמע, והצעקות אילמות לחלוטין, ודם ניגר מברכיה, בכמות לא פרופורציונלית לפצע שכזה, אבל כלום לא כואב לה, רק את בנה היא רוצה.

בסביבות חמש וחצי החלטתי שכבר לא אחזור לישון והתחלתי להכין לה את קופסת האוכל לגן, ובכל פעולה שעשיתי, בהן צדק, חשבתי על החללים שנפלו בשבוע האחרון. ועל זה שלפני 19 וקצת שנים, אימותיהם חתכו להם את הזיתים בדיוק כמו שאני חותכת, כי מסוכן לאכול אחד שלם, וגם את הענבים באותה הדרך.

וכששלפו אותם מהמקלחת ועטפו במגבת, הלכו איתם לאט־לאט אל החדר כדי שלא יחליקו. וישבו איתם יום־יום על לימוד האותיות, כדי שיגיעו מוכנים, וברכב וידאו 20 פעם לפני כל נסיעה שהחגורה נוחה, לא מכאיבה ושהאוויר מהמזגן מגיע עד אליהם.

והרחיקו אותם מילדים שלא עשו להם טוב או עלבו בהם. ובחרו איתם בגדים לחג הפסח ולראש השנה ותחפושות לפורים. והקריאו להם סיפורים לפני כל שנת לילה או צהריים. והלכו מאה פעם להחליף את הטיטולים כי לא היו במידה הנכונה, וקנו להם סיר שיודע להדליק אורות ולהשמיע שירים, כדי שיתלהבו וייגמלו מהחיתולים, ותלו איתם את המוצצים על עץ המוצצים ואחרי שנשרה השן הראשונה החביאו להם הפתעה תחת הכר. ורגע לפני הגיוס רכשו את הציוד הכי טוב, גם אם בבנק לא היה הרבה, ורגע לפני החמשוש הראשון, קנו את הבשרים הכי טובים, והחטיפים הכי טובים, והבנק בכלל לא היה פונקציה. וכתבו להם מכתבים ושירים ותשבחות, והשוויצו, והעלו תמונות, ואז פחדו מעין רעה, אז הורידו את התמונות והתגעגעו, ובכו והיו גאות כל כך, כי ילד שערב לשלום מולדתו, חבריו ומשפחתו, הוא ילד בטוח בעצמו, בעל ערכים, שורשיות ורעות שהיא כל כך נדירה במחוזותינו.

ובמשך כל היום, ועד שעת כתיבת שורות אלו, החלום הזה עדיין מנהל אותי, ובכל פעולה שלי אני רואה את פעולותיהן של אותן האמהות ששכלו את ילדיהן בשנתיים האחרונות ובכלל. ולפעמים, כשאחת מהן מעלה פוסט געגוע, אני רוצה לכתוב לה, אבל כמו בחלום, כמו הצעקות השותקות, גם המקלדת שלי הופכת שותקת ואני לא מצליחה, כי אין מילים שינחמו ואין חיבוק שיאחה. זה רק להביט מהצד ולכאוב איתן. ולא את כאבן, כי לו אין אח ורע.

והלילה יגיע חלום שונה, ואולי הוא יהיה על אהבה, אולי על שטות שתצחיק אותי מתוך שינה, אולי אמי תיעתר ותבוא לי בחלום אחרי ארבעה חודשים בנפרד ממנה, ואולי סתם אשן, ולא אחלום על כלום.

אבל החלום ההוא, על החייל, התפוגג ונגוז. וכך קורה גם לנו, חצי יממה אחרי כל “הותר לפרסום". אנחנו ממשיכים, חיים, חוגגים, אוכלים, שובעים, כואבים ואוהבים.

ורק הן, נשארות מדממות מהלב והברכיים על המדרכה, צועקות את שם זה שהלך ומתחננות שלא יהפוך לשקוף וייעלם.

וכשאין אותו יותר, גם מתה האמונה, אין לה ילד. וגם, זו לא תהיה המלחמה האחרונה.