הצהובונים בניו יורק כיסו את מותו בחוסר הכבוד והניואנסים שאפיינו את שכתבו עליו בחייו. 'טוני סופרנו מת' הייתה הכותרת של ה'ניו יורק פוסט'. ה'דיילי ניוז' הלך עם כותרת פשוטה יותר, 'טוני מת' ו'מותו המזעזע של כוכב המאפיה: סופרנו הגדול נכנע להתקף לב בעת טיול באיטליה'.
זה היה העלבון האחרון מעיתונים שהתייחסו אליו בבוז בימים הראשונים של ביטלמאניה נוסח הסופרנוס. בהמשך התמתן הכיסוי התקשורתי והתאזן. כעת נרשם דיוקן של מי שנדיבותו לחברים חיה בחוסר נחת לצד אנוכיות מקצועית; מי שהרוחות שסערו בו הכתיבו התנהגות לא אחראית שהפחידה את הסובבים אותו. 'הוא חיפש את דרכו', אמר דיוויד צ'ייס יוצר הסדרה. 'ג'ים היה הדבר ההפוך מבולשיט, וגנדולפיני חיפש את הדבר האמיתי'".
ביוגרפיה חדשה של ג'יימס גנדולפיני ("Gandolfini: Jim, Tony, and the Life of a Legend") מאת ג'ייסון ביילי מציירת דיוקן מלא של השחקן שמת צעיר ולפני שהגיע לשיאו, אף שהיה שותף לשינוי דרמטי בעשייה הטלוויזיונית באמריקה. הספר מוסר את האיש, את אחורי הקלעים של הסדרה, את הסרטים שבהם השתתף ואת נדיבותו, מזגו הסוער ומעידותיו.
"בשנות ה־80 מיקי רורק היה האיש", אמר גנדולפיני בריאיון ב־1999. "אם היית גבר צעיר שאהב סרטים ורצה להיות שחקן, לא היה אף אחד טוב יותר ממיקי רורק. דה נירו, פאצ'ינו, דסטין הופמן, כולם היו גדולים, אבל רורק היה הגבר. רציתי לגנוב את הנשמה שלו".
לוקח לשחקנים כמה פרקים לנגן את התווים הנכונים של הדמות. לא גנדולפיני. הגוונים של טוני סופרנו הפכו מורכבים ועשירים יותר, אבל את היסודות לדמות הוא הניח כבר בפיילוט. בעיקר האיום (השטניות שבה הוא רודף במכונית אחרי בעל חוב) והרגישות (הוא מזיל דמעות על הברווזים שהסתלקו מהבריכה שלו). רגעי המשחק הגדולים שלו היו בדואטים של ד"ר מלפי, כשהוא בוחר בזהירות על מה לדבר ועל מה לא.
גנדולפיני התענג על גילום הצד הרך של טוני, ואלה היו כמה מהרגעים היותר אפקטיביים של העונה הראשונה. הניצוץ בעיניו כשהוא מאזין לבתו שרה, חיוך מרצד בזווית פיו; עיניו מתמלאות דמעות כשהוא אורז את תמונות המשפחה בביתה הריק של אמו המתה; הקלוז־אפ שלו כשהוא משליך אדמה על ארונו של ג'קי אפריל; הווידוי שבו הוא מספר לד"ר מלפי שהוא מאוהב בה. ומיד המעבר החד לתאוות הדם: מצב הרוח שלו ניבט בעיקר מעיניו, כשהוא בוחר מתי לחורר אויב, מתי להוריד את עפעפיו כדי להסתיר את רגשותיו האמיתיים, ומתי לקדוח במבטו את פקודיו כדי שיבינו למה הוא מצפה מהם.
לא היה דבר כזה בטלוויזיה לפני "הסופרנוס". יוצרים מוכשרים רבים עברו דרך החור שפער גופו הגדול של גנדולפיני בגדר. פעם אחר פעם נבחרת "הסופרנוס" כסדרת הטלוויזיה האמריקאית הגדולה של כל הזמנים. גדולתה של "הסופרנוס" היא שכל פעם שאתה צופה בה אתה מגלה משהו חדש שהחמצת בצפייה קודמת. בימי הקורונה שידרו אותה ב־HBO בלולאה אינסופית; כל ערב בשמונה חבשתי את האוזניות ושרתי בהתלהבות את שיר הפתיחה. אפילו "קניתי לעצמי אקדח".
גנדולפיני היה תקוותם של כל הגברים המגודלים, המכריסים והמקריחים עם פגם דיבור כובש לב ומזג הפכפך של קוברה. הוא היה ההוכחה שלה היינו זקוקים שזה בסדר להיות גבר מוכה, מדוכדך, מתוחזק בפרוזאק, ללא עתיד ברור, שהמוות מחכה לו מאחורי הקלעים. "הגוף שלי ספג טראומה והוא כנראה לעולם לא יחלים ממנה", אומר טוני לכרמלה שעה שניסו לנפוש במהלך סופשבוע שליו בבית ליד האגם של אחותו ג'ניס ובובי בקאלה. השיער המועט שהיה על ראשו לפני שמונה שנים, הקליש ונעלם; המתנה מכרמלה ליום הולדתו הייתה סט של מחבטי גולף.
כל פילגשיו נוצקו בתבנית קטנה ומוצקה עם יכולת אקרובטית, אישיות פסיכוטית ותלותית ומזג של ניטרוגליצרין בחמסין. לא היה בטוני גרם אחד של צניעות כאשר הסביר לד"ר מלפי כי נגזר עליו לגרש את הנשים במקל. הגבר שהיה לו הכל קיבל מציצה מאשתו ליום הולדתו ה־47. "מזל טוב", אומרת לו כרמלה כשהיא עולה מתחת לשמיכה.
בגיל 51 היה גנדולפיני נער הפוסטר של חיים על הקצה. הוא אכל כמו החזיר שהיה תלוי מעל "סאטראיילה", האיטליז של הגומבאס בניו ג'רזי; הוא שתה ללא גבולות; עישן סיגרים ועבר תקופה של שימוש אינטנסיבי בסמים ובתרופות מרשם נרקוטיות; הרגלי הצריכה הפרמקולוגיים שלו נרמזו ולא נותחו בהרחבה בתקשורת, כמו גם גירושיו מאשתו הראשונה.
גנדולפיני ו"הסופרנוס" היו אחראים לשיקום תדמיתה הירודה של הטלוויזיה האמריקאית עם הסדרות הקלושות של ערוצי הברודקאסט. הסדרה העלתה לדיון "טלוויזיה איכותית" שאינה מביכה. בתפקידו כאנטי־גיבור הראשון שניתן היה לנעוץ בו שיניים, היה אחראי גנדולפיני לאומץ לכתוב דמויות מרובדות כמו ויק מאקי, אל סוורינג'ן, דון דרייפר, וולטר ווייט ופרנק אנדרווד.
“הליהוק של גנדולפיני כטוני היה קריטי", אמר מתיו ווינר, אחד הכותבים של "הסופרנוס" ומי שיצר את "מד־מן", "כי הוא מניח לנו, דרך הכריזמה הטבעית שלו, ליהנות מפנטזיה של כוח שיש לכולנו. אנחנו אוהבים את טוני, מכיוון שהוא מגלם את כל היצרים החייתיים שלנו. כל אחד רוצה לאכול את הכריך הכי גדול, לשבת על הכיסא הגדול בחדר ולשכב עם האישה הכי יפה".
יש שחקנים שתפקיד אחד מגדיר אותם. לרוב הוא כובל אותם לסטריאוטיפ שאינו מניח להם לפרוץ החוצה וגוזר עליהם קריירה ששיאה תמיד מאחוריה. זה לא היה כך במקרה של ג'יימס גנדולפיני. הייתה לו קריירה משובחת במקביל ואחרי "הסופרנוס". HBO של אחרי "הסופרנוס" דמתה לטרמינל שנוסעיו נטשו אותו. למרות איכותה, רף האלימות והמין בה והעובדה שגיבוריה ניבלו את פיהם יותר מאשר ב"סופרנוס", לא הצליחה "דדווד" למצוא נתיבות אל לב הצופים. היה לה הכל חוץ מגנדולפיני.
אייאן מקשיין נתן את תפקיד חייו כאל סווירנג'ן, אבל הסדרה נפרדה אחרי שלוש עונות. “Luck" עם דסטין הופמן ננעלה בחבטה אחרי ששלושה סוסים מתו בסדרה שעניינה היה מרוצי סוסים. “Treme" הנפלאה על ניו אורלינס של אחרי קתרינה, הייתה אתר עלייה לרגל ליודעי דבר בלבד, ו"אימפריית הפשע", עם סטיב בושמי בנעלי גנדולפיני, נראית כגרסה אנורקטית של "הסופרנוס".
גנדולפיני לא הגיב טוב לסמכות, וככל שצ'ייס גדל בתודעת ההפקה והפך לקוסם מארץ עוץ, כך נלחם בו גנדולפיני יותר. "היו להם יחסים נהדרים", אומר הבמאי פיל אברהמס, "אבל יחסים כאלה מורכבים ורגישים בהגדרה. שניהם, כל אחד בדרכו, היו יוצרי הסדרה". ככל שגנדולפיני בילה זמן רב יותר בעורו של טוני, כך הוא הבין יותר מה טוני לא יעשה, יאמר או ירשה. ככל שהעביר יותר זמן בסט, כך הוא חש זכאי להביע את דעתו, לעיתים בתוקף, כאשר סצינות לא עבדו עבורו.
הוא היה טוטאלי. כדי לצלוע או לחוש כאב, הוא שם אבן חדה בנעל שלו והלך עליה כל היום. בפרק מאוחר יותר הוא שוכב עם כאבים עזים במיטת בית חולים. הוא ביקש מאיש צוות לדפוק מסמרים בפיסת עץ שאותה הניח תחת גופו במיטה כדי שיכאב לו. הוא לבש את חלוק הבית של טוני גם בהפסקות בימי הצילום. גם מתחת לאורות הלוהטים ובימי קיץ חמים. הוא הסתובב בהפקה כשזנב החלוק מתנופף מאחוריו.
לוריין בראקו הייתה ביקורתית יותר: "הוא היה כאב בתחת. קודם צילמנו את המונולוגים שלו, מכיוון שהוא היה הדמות המרכזית. כשהוא גמר, הוא היה נינוח ורגוע. לא היה אכפת לו מהשאר, הוא עשה את שלו. אבל כשהיה צריך לצלם את הטקסטים שלי, הוא רקד מולי. הוא היה מטורף! לפעמים הוא חשף את התחת שלו, והיה לו תחת בגודל של סטייטן איילנד.
בעיקר היה לו קשה יותר ככל שהסדרה התקדמה. המשמעת ייאשה אותו. "נהגתי להתקשר לדיוויד באמצע הלילה וצרחתי עליו", סיפר גנדולפיני, "אתה הורג אותי! אחזיר לך את הכסף העיקר שתפסיק את זה. הם לא ליהקו אותי לתפקיד משום שהייתי אדם נורמלי ומאוזן". אידי פלקו זכרה סצינה בין כרמלה וטוני שבה הוא אכל גלידה. "צילמנו וצילמנו שוב, ואחרי כל טייק הוא המשיך לאכול את הגלידה. הוסיפו לו עוד ועוד גלידה, והוא הביט בי ואמר את הטקסט שלו. אבל הוא היה עמוק בתרדמת סוכר. הוא נראה כמו תינוק מגודל, והוא לא זכר את הטקסט שלו מכיוון שאכל יותר מדי גלידה".
את חלום חייו לגלם את ארנסט המינגוויי נאלץ גנדולפיני לגנוז בשל כל הסיבות הנכונות ונסוג לעמדת המפיק של סרט הטלוויזיה "המינגוויי וגלהורן", עם קלייב אוון וניקול קידמן. הכי מרשים היה "Not Fade Away", הסרט שבו חברו צ'ייס וגנדולפיני כדי להתרפק על מורשת הרוק'נרול שהייתה לה נוכחות כה מסיבית וחשובה ב"הסופרנוס". שני מעריצי ספרינגסטין הללו, שפרקים של "הסופרנוס" נראו לעיתים כהמחזה של שיריו הגדולים של הבוס, עשו סרט מתוק על שאיפות נעורים מוזיקליות, וגנדולפיני שיחק בו את אביו של זמר הלהקה.
במשך שמונה שנים, מ־1 בינואר 1999, להטטה "הסופרנוס" מחוץ לקופסה ופרצה את הגבולות המעיקים של הטלוויזיה. הסדרה הייתה מעשה כשפים מסויט שבו נאבקו רעים ורעים יותר לחיים ולמוות בדמיונו הפורה של איש אחד, דיוויד צ'ייס. היה לה רישיון שמעולם לא היה לסדרת טלוויזיה לפניה. מותר היה לטוני לפוצץ ברובה ציד את ראשו של סטיב בושמי. מותר היה לו לכרות את ראשו של ג'ו פנטוליאנו ולפרק אותו כמו חזיר כדי שניתן יהיה לפזר אותו בשקיות זבל. מותר היה לו להצית את "וזוביו" של ארטי בוקו. הוא הסניף קוקאין, סבא אלכוהול ואכל פיוטה.
במהלך 86 פרקי הסדרה קיבל טוני שירותים אוראליים יותר מיו הפנר. ב"הסופרנוס" מותר היה לילד מורד לחרבן במקלחת ציבורית, ואנתוני ג'וניור הפליץ מול אחותו והכריז שהפגישה הסתיימה. טוני התבכיין על מר גורלו וכינה את עצמו "ליצן עצוב". ארוחה במסעדה הודית הקדישה פרק שלם להקאות, שלשולים, נפיחות רועמות ולילה של סיוטים ורחמים עצמיים. ספק אם היה פושע כה מתועב ונאהב בתולדות הטלוויזיה. מעולם לא עבר שידורה של סדרה נחשונית ולא דופקת חשבון כזאת ללא פעיות המחאה הרגילות של אלה שהכל חוץ מדגני בוקר בחלב ותנוחה מיסיונרית מרגיז אותם.
"הסופרנוס" שיווקה את הרעיון שמאפיונרים הם אזרחים כמונו. גם אנחנו יכולים בנסיבות קיצוניות לרצוח, לאנוס, לאמץ חיי פשע, לאבד עקרונות מוסר לטובת השבעת הרעב הגשמי, בכל מחיר וללא חשבון. הריגתו של כריסטופר מולטיסנטי, פצוע ומדמם אחרי תאונת דרכים, הייתה האות למרחץ הדמים שסיים את הסדרה.
קרוב המשפחה שהומלך כיורש הפך לג'אנקי ללא שליטה, עצלן כרוני, אקדח לא נצור ונסיך שאינו ראוי למלוכה. טוני הרג אותו כאשר ההזדמנות נקרתה בדרכו. על פי תפיסת עולמו, לא הייתה לו ברירה אחרת. על פי "הסופרנוס", לרוב האיטלקים קראו "פולי" ו"פיטי", היה להם אף שבור, תכשיטי זהב וולגריים, חיבוקים מגושמים, נשים פלסטיות, פילגשים, מק־וילות ואוכל שמנוני. הם היו העדות לאופן הלא בררני שבו פתחה אמריקה את זרועותיה למהגרים ונתנה להם בית.
"בלי ג'ימי גנדולפיני", אמר דיוויד צ'ייס, "אין 'סופרנוס'. אנשים שואלים אותי מדוע הסדרה אהובה כל כך? על מה ההמולה? זה בגלל ג'ימי. בגללו הסדרה מזכירה לצופים את עצמם. הוא אנושי ואנשים מגיבים לו. הלב והראש שלהם יוצאים אליו למרות הדברים הנוראים שהוא עושה".
ככל שהסדרה התארכה כך פקעה סבלנותו הקצרה ממילא של גנדולפיני. "התקשרתי לג'ימי ואמרתי לו כמה אני שמח עבורו", סיפר אלק בולדווין, "והוא ענה לי, אני לא יכול להאמין שעליי לקום בארבע בבוקר, להיכנס לוואן ולנסוע לאולפן. זה כאב ענק בתחת! אין לך מושג איזה כאב עצום בתחת הסדרה הזאת עבורי".
"הוא היה איש עם לב זהב", אמרה המפיקה כריסטין גי. "האם הוא שתה יותר מדי? כן. האם הוא עשה יותר מדי קוקאין? כן. האם הוא עשה יותר מדי מהכל? כן. הוא הלך לגמילה. הוא ניסה להפסיק. אבל קשה מאוד להיגמל בתעשייה שאינה מגינה עליך מהמעידות האלו".
בגיל 61 ואחרי קריירה ארוכה בטלוויזיה, ייחל דיוויד צ'ייס לחופשה ארוכה ולנסות את כוחו בקולנוע. גנדולפיני בא מסרטים. הוא קצין בצוללת של ג'ין הקמן ("Crimson Tide"); גורילה ב"גט שורטי" עם ג'ון טרבולטה; מנהל כלא צבאי ב"הטירה" עם רוברט רדפורד; רוצח שכיר והומו ב"המקסיקני" עם בראד פיט וג'וליה רוברטס; שוב היה קצין אמריקאי ב"In the Loop" הבריטי וראש ה־CIA ליאון פאנטה ב"Zero Dark Thirty" על חיסול אוסמה בן לאדן.
יותר מכל סדרת טלוויזיה אחרת בעשורים האחרונים היה ל"הסופרנוס" חלק חשוב בהעברת כובד המשקל היצירתי מהקולנוע לטלוויזיה. לפני מותה הספיקה פאולין קייל, מבקרת הקולנוע המיתולוגית של ה"ניו יורקר", להריע ל"הסופרנוס". וינסנט קנבי המליץ ב"ניו יורק טיימס" להעמיד את "הסופרנוס" ליד "ברלין אלכסנדרפלאץ". נורמן מיילר, הסופר הקשיש, אמר ש"הסופרנוס" היא הדבר הקרוב ביותר לרומן האמריקאי הגדול.
כל מה שהיה אנושי ומכמיר לב בטוני, נבלע בתוך קרנף עיוור מזעם ורחמים עצמיים שיצרים פרימיטיביים משתלטים על אישיותו. על ניסיון ההתאבדות של בנו, הוא אמר שהמטומטם השתמש בחבל ארוך מדי. הנחמדות הצבועה של כרמלה התקלפה משכבות איפור רבות מדי; מתחת לציפורניים המעוקלות נשלפה אישה אנוכית, תועלתנית וחמדנית ללא תכונות מאזנות.
מדו הפכה מלשינה דו־פרצופית בדרכה להפוך לקוני קורליאונה של המשפחה. ג'ניס ירשה את אתגר חייה של אמה המנוחה וניסתה להוציא את אחיה משיווי משקלו כדי שימעד וימיט על עצמו אסון. משאר הגומבאס והגומאר נפטר צ'ייס בסיטונות שהתחרתה במגיפה השחורה. פרצופה האמיתי של "הסופרנוס", אם היה כזה, יצא לאור בעונה האחרונה, שבה ויתרו התסריטאים על הצורך ליצור איזונים שייקלו את העיכול.
גנדולפיני ובנו מייקל טסו לאיטליה כדי להשתתף בפסטיבל הסרטים בטארומינה, סיציליה. הם עצרו ברומא במלון "בוסקולו אקסדרה". שם, בערב של 19 ביוני 2013, פקע ליבו הגדול של גנדולפיני. הבן מצא את אביו על רצפת השירותים בסוויטה שלהם, והתקשר לבקש עזרה. הפרמדיקים שהגיעו לקחו את גנדולפיני, שהיה עדיין חי, לאמבולנס ושם ביצעו פעולות החייאה. שעת מותו נקבעה: 10:40.
המחווה הגדולה לגנדולפיני הייתה של ברוס ספרינגסטין. בשיר ה־12 במהלך הופעה בקובנטרי, אנגליה, הודיע ספרינגסטין שהוא וה"אי סטריט בנד" ינגנו במלואו את האלבום "Born to Run" והקדישו את ההופעה לטוני סופרנו.
התרעות פיקוד העורף