הפרדוקס המושלם: נתניהו, שמוכר את עצמו כ'איש חזק', זקוק לדמות חיצונית שתצדיק את המהלכים שלו. זו תמונת ראי מושלמת של איך נראית מנהיגות שמעמידה פנים - אתה 'חזק' רק כל עוד יש לך למי להאשים כשאתה מתפשר.
טראמפ, כפי שמכירים אותו גם יריביו וגם מעריציו, הוא לא "עוד פוליטיקאי". הוא תופס את עצמו כעסקה מהלכת. וכשהוא מביע עמדה, במיוחד בצורה נחרצת כל כך, הוא לא רק מציע פתרון – הוא כופה אותו רגשית. זה חלק מכוחו כמשכנע: הוא יוצר תחושת דחיפות, מסמן את הצד שמסרב כבלתי רציונלי, ומציב את האחר בעמדה פסיבית של "או שאתה איתי – או שאתה פוגע בעצמך".
במילים אחרות: נתניהו לא יכול להרשות לעצמו להיראות כמי שמתנגד לדונלד טראמפ. אם טראמפ אומר שצריך לסגור עסקה, נתניהו חייב לפחות להיראות כמי שמקשיב לו. ובעודו שומר על שפת גוף נוקשה, נאחז בקווים אדומים, ומתחמק מהצהרות פומביות – המסר כבר עבר. מישהו (אולי מישהו קרוב מאוד…) הדליף את דברי טראמפ. ועכשיו הם כבר כאן, מסתובבים בכל אולפן, בכל רשת חברתית, והכי חשוב – בתודעה של הציבור הישראלי.
במונחי תורת המשחקים, זהו Brinkmanship טהור: יצירת תחושת קצה שמובילה לוויתור כביכול לא מבחירה – אלא מהכרח. במונחי יועצי תדמית, זה מה שמכונה 'אסטרטגיית היד הכבולה' - אתה קושר לעצמך את הידיים מראש כדי שהצד השני יאמין שאין לך ברירה. רק שכאן, נתניהו לא קושר לעצמו את הידיים - הוא משכנע את הציבור שטראמפ עשה את זה בשבילו.
והציבור הישראלי? הוא רגיל לסוג הזה של תיאטרון פוליטי. אחרי שנים של 'אין שותף', 'החמאס דורש', 'אמריקה לוחצת' - הקהל כבר למד לקרוא בין השורות. כולם יודעים שבסוף תהיה עסקה, אבל חשוב שנתניהו יגיע אליה דרך הדרמה הנכונה. בניגוד לשחקן פוליטי רגיל, טראמפ נתפס בישראל כאוטוריטה רגשית, לא רק פוליטית. כזה שלא אומרים לו לא. בדיוק בגלל זה, הוא הפוליטיקאי המושלם להישען עליו – כשאתה רוצה שיראו אותך כלוחם, אבל יידעו שאתה מתכוון לחתום.
התרעות פיקוד העורף