באחד מימי השבוע שעבר מצאתי את עצמי מאחורי דלת סגורה, תוך שאני מנסה במשך מספר דקות לאזור אומץ ולהיכנס. הסדרתי נשימה, שיננתי מנטרות, התהלכתי בין שני קצות המסדרון הלוך ושוב, עד אשר גייסתי את הכוח הנדרש כדי לדפוק בדלת. בטח תשאלו מה היו הנסיבות הדרמטיות שבגינן נתקפתי בכזה פיק ברכיים. או. אתם שואלים, אני עונה. אה יו יה.
את הדלת פתח אחד השותפים שלי ליצירה, שאיתו אני מתעתד לצאת לדרך בפרויקט חדש. ומטרת השיחה הייתה - דיון על כסף. וליתר דיוק, האופן שבו הכסף יתחלק בין שנינו. זאת הייתה שיחה שהייתי אמור לקיים כבר לפני חודש, לפחות. אבל היא כל כך העיקה עליי שהעדפתי לדחות אותה ולייחל שהיקום כבר יביא לפתרון בעצמו. ואז התברר, באורח מפתיע, שליקום היו כמה דברים יותר חשובים על הראש. וככל שדחיתי את הקץ, כך החשש מפני השיחה העתידית רק הלך והתעצם. מה שגרם לי לדחות אותה עוד יותר, עד שכבר לא נותרה ברירה.
מבלי להיכנס להרבה פרטים לא מעניינים אציין רק שהאיש שאיתו נפגשתי כבר היה שותף שלי לכמה וכמה יצירות, שאנחנו עובדים מצוין ביחד ושאני גם מאוד מחבב אותו כאדם. ועוד עובדה חשובה: הסוגיה הזאת, של חלוקת הכסף בינינו, הייתה רחוקה מלהיות מאורע חריג, או נושא סבוך במיוחד, אלא חלק טבעי מהפרקטיקה הרגילה של המקצוע. אבל כל זה לא הקל, כאמור, על קוצר הנשימה שבו חשתי מעבר לדלת.
שעה מאוחר יותר, אחרי שיצאתי ממנו בתום פגישה נעימה שבה הגענו בקלות להסכמות, עמדתי לרגע ברחוב וניסיתי לנתח מה לעזאזל קרה לי. הרי הייתי חייל קרבי. נלחמתי בעזה ובלבנון. קפצתי ממטוסים. טיילתי במדינות הכי נידחות בעולם. גידלתי שלושה ילדים, כפרה עליהם. בקיצור - חוויתי כמה מצבים מלחיצים באמת בחיים. אז למה, בגילי המתקדם, אני עדיין נתקף בשיתוק כשאני נאלץ לדבר על כסף? כשסיפרתי על כך לסוכן שלי, הוא פרץ בצחוק ואמר לי שזאת בדיוק הסיבה שבגללה יש לו פרנסה. כלומר, שמרבית האנשים - לפחות בתחום היצירה - כל כך נרתעים מעיסוק בכסף עד שהם מעדיפים לשלם עמלה למישהו שיעשה את זה בשבילם.
כלומר, שכסף הוא האינדיקציה הכי מדויקת והכי אמיתית למעמד שלך ולאופן שבו אתה נתפס בידי הגורם המשלם. אפשר למרוח אותך בקרדיטים ובמחמאות. אבל זה לא חוכמה, כי זה בחינם. ולכן אולי הרתיעה משיחה על כסף משקפת חשש עמוק בהרבה - החשש מפני גילוי האמת על מעמדך בעולם. לפחות העולם המקצועי. כמובן שלא מדובר בנוסחה מדויקת. כשאני משחזר את הפרויקטים הרבים שכבר יצרתי, אפשר לקבוע כמעט תמיד שדווקא על אלה שגרמו לי להכי הרבה סיפוק וגאווה תוגמלתי הכי פחות. ועדיין, אין ספק שדיון על שכר מכריח אותך להביט במציאות באופן מפוכח, ולפעמים אכזרי. לא פלא שאני מנסה להתחמק מפניו.
אבל זה לא מסתיים רק שם. סיטואציה שבה אני נדרש לדון עם שותף ליצירה על חלוקת הכסף בינינו היא בעצם דיון על שורש הזוגיות הזאת. על השאלה מי תורם יותר. מי חשוב יותר. מי מתחשב יותר. וגו'. זה נכון לכל שותפות עסקית, ורק מתעצם כשמדובר בעולם היצירה. עולם שלא במקרה נגזר מאותו שורש של - יצר.
קוראים לי שי, אני בן 56 ואני שונא להתעסק עם כסף. וזאת גם הסיבה, כנראה, שהכסף לא אוהב להתעסק איתי.
על הסכין
1 אני לעולם לא נוהג לעשות את זה, אבל באופן חריג מבקש - בחוסר אובייקטיביות מוחלט - להמליץ כאן על סדרה חדשה שאני אחד מיוצריה בשם “אינתיפאדה". הסדרה, שתעלה בשלישי הקרוב בכאן 11, חוזרת לאינתיפאדה הראשונה, שבה שירתי כחייל. יחד עם בן שני שבנו לאנשים, לאירועים ולסיפורים האישיים של התקופה הסוערת והחשובה הזאת.
2 לא מזמן נפשתי באי היווני קורפו, במסגרת חופשה משפחתית מורחבת. מעבר לעובדה שמדובר באי מהמם, שנראה כמו קלישאה מופלאה של חופים לבנים, ים טורקיז וצמחייה ירוקה עבותה, העברנו חמישה ימים שבהם הישראליות שלנו עוררה אך ורק תגובות חיוביות. ומדובר בקבוצה גדולה, שאי אפשר לטעות במוצאה. לפעמים ה־אין סיפור הוא סיפור חשוב.
3 אין ב"מחלקת Q", סדרת המתח החדשה של נטפליקס, שום דבר שעוד לא ראיתם. היא פשוט מבצעת את הנוסחה הישנה והטובה באופן מצוין, וזה מספיק. בלש משטרה חבוט ומיוסר, כמקובל, מוצא את עצמו בלב פרשייה שמתחילה בהיעלמות של אישה ומסתעפת לשחיתות מערכתית כוללת. והכל קורה בסקוטלנד, כולל המבטא המבורך כל כך.
התרעות פיקוד העורף