התחרפנו אז (לפחות אני): איך ייתכן שבמדינה יהודית־דמוקרטית מי שמקבל החלטה גורלית על עתידה של מדינת ישראל הוא מוסד אסלאמי? אתמול לפנות בוקר קרה דבר דומה, הפעם בצד ההפוך. באמצע הלילה נתן הרב לנדאו את ההוראה לדחות את ההתנגדות לפיזור הכנסת בשבוע. רב - גדול תורה, מנהיג חכם ומוערך במגזר החרדי, אבל איש שלא נבחר מעולם כאיש ציבור - מקבל החלטה גורלית על עתידה של מדינת ישראל והסיעות החרדיות הכפופות לו. כשהרבי אומר, מצביעים כל החסידים.
החלטת הרב משרתת השבוע את ממשלת נתניהו, אותה "קואליציית ה־61" שמתסכלת את לפיד. אבל האמת היא שזו הייתה הדרמה עם הסוף הכי צפוי. כי מעל ההסבר של יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ יולי אדלשטיין, שמטרת הדחייה היא פריצת דרך היסטורית בנוגע לחוק הגיוס, בתוך תוספת הזמן של שבוע שניתנה לנתניהו כדי לנשום, ומבעד לתסכול האופוזיציה מכך ששוב נכשלה בהפלת הממשלה עומד הדבר הגדול: בפוליטיקה דחיינות היא דרך חיים. דחיינות היא כלי חשוב למשא ומתן ומאפשרת לפוליטיקאים זמן נוסף להישגים. גם המתנגדים יודעים זאת היטב, אבל את ההצגה יש לשחק עד הסוף.
גבירותיי ורבותיי, אני מתנצלת מראש על הספוילר: גם בשבוע הבא, ככל הנראה, הממשלה לא תיפול. בתוך הקרבות הפוליטיים יישכח העניין המהותי שלשמו התכנסנו: השתמטות המונית של ציבור שלם מלשים כתף מתחת לאלונקה ולהשתתף במלחמה שמשוועת ללוחמים. הקרב הפוליטי על חוק ההשתמטות, סליחה – הגיוס, יימשך כנראה עד למושב החורף. עד אז יספרו לנו בממשלה שעובדים על הסכמות, ובאופוזיציה יטענו בדיוק את ההפך, כדי להשניא על הציבור את נתניהו. בשורה התחתונה, יש מי שימשיכו לשרת, לשאת בנטל קוראים לזה, וישנם אלו שבתקופת מלחמה יסתובבו עם פטור מפנק בכיס. אלוהים אין פטור. מתפללת שהוא ייתן כוחות ללוחמים שלנו, ויהיה לצידם בשדה הקרב האמיתי.
נדמה לי שהגיע גם זמנו של נתניהו לטפל באירוע הזה (זה ביכולותיו?), כי עם כל הכבוד לחבר באמריקה, כמה השפלות פומביות אפשר לספוג? אז המקורבים דואגים להפיץ ששני המנהיגים קרובים מאי פעם, ושנתניהו מעודכן בכל דבר, אבל הרשו לי לנחש שעל הדברים של וויטקוף, ראש ממשלת ישראל לא עודכן מראש.
נתניהו מתלבט. הוא רוצה לתקוף באיראן. עוד מימיו כקצין בסיירת מטכ"ל, בתחילת שנות ה־20 שלו, נתניהו פועל למגר טרור. אחרי שאחיו, יוני, נהרג באנטבה, נתניהו הפיק כנסים עולמיים בענייני טרור שחזו במידה רבה את העתיד. השאלה, אם עכשיו, בבגרותו - כשהעתיד כבר כאן ונתניהו על סף חתימה של קריירה ארוכת שנים כמנהיג (כן, חברים, נתניהו למורת רוחו או למורת רוחכם – לא נצחי) הוא ילך על המורשת. האם נתניהו ישלח את טייסינו להפציץ את מתקני הגרעין של איראן? האם יעשה היסטוריה?
בראש של נתניהו המתקנים המקוללים האלה כבר היו צריכים לעלות השמיימה, בגיבוי נשיא אמריקאי. אבל טראמפ עסוק בינתיים דווקא במו"מ עם האויבים הכי מרים שלנו. לנתניהו נותר להמתין שהנשיא האמריקאי יאבד את הסבלנות מול האיראנים. הוא מאמין שזה יקרה, ומדמיין את שניהם תוקפים יחד. נתניהו יתקשה לסיים קריירה פוליטית של עשרות שנים בלי המורשת הזאת. הוא על זה. כל עלבון שטראמפ סופג מהאיראנים מקרב אותו אל המטרה, תרתי משמע. ואם המחיר הוא כמה עלבונות פומביים מטראמפ – דיינו.
משימתית כתמיד, ביום שני גייסתי חברים להצטרף אליי, בשלישי רכשתי בגדים נוצצים, כי מי בכלל זוכר מה זו מסיבה, אבל ברביעי ובחמישי כבר חטפתי פיק ברכיים מהמחשבה על כמות האנשים שתהיה שם, והנה שישי הגיע, ברוך ה', ויש לי מור"ק לטור בעיתון. תיהנו במסיבה, חברים שלי, ד"ש חמה לעופרה. אבל בגילי המופלג – רק קונצרטים עם כיסא מסומן. נתראה השבוע במופע פסנתרים בקיסריה. הכינותי מראש כרית לגב.
התרעות פיקוד העורף