אבל במקום ליפול למלכודת, ישראל הפכה אותה. במקום להגיב כמו מדינה שמרגישה מותקפת, ישראל החליטה לטפל במשט כבבעיית יחסי ציבור. משרד החוץ מיתג את הספינה מראש כ"יאכטת סלפי" ו"ספינת סלבריטאים". לא "ניסיון חדירה מסוכן", אלא תעלול תקשורתי זול. הודעה אחרי הודעה הדגישה שעל הספינה יש "פחות סיוע מאשר במשאית אחת", שהפעילים מעוניינים יותר בצילומים מאשר בעזרה לתושבי עזה, ושישראל מעבירה מדי יום יותר סיוע אמיתי מכל המשטים הסמליים האלה ביחד. כשהגיע הרגע של ההשתלטות, שייטת 13 עלתה על הסיפון בלי אלימות, חילקה מזון ומים לפעילים, וטיפלה בהם בכבוד. התוצאה: במקום תמונות של חיילים ישראלים דוקרים פעילי שלום, העולם ראה את גרטה מקבלת טיפול רפואי וכריך מהחיילים שהגיעו "לדכא" אותה.
ב־2010 משט המרמרה יצא לעזה עם 500 פעילים טורקים. הפעילים הכינו מראש אלות, סכינים וגז מדמיע. כשלוחמי שייטת 13 ירדו מהמסוק בחבלים, הם הותקפו ונאלצו לפתוח באש. התוצאה: עשרה הרוגים, קרע דיפלומטי עם טורקיה, שנמשך שנים, ותפיסה לגבי ישראל כמי שירתה על פעילי שלום.
בנוסף, המוח שלנו נוטה לאשר מידע שמתאים לדעות הקיימות שלנו ("הטיית אישור"), אבל תמונות חזקות יכולות לשבור את המחסום הזה. תמונה של גרטה מחייכת ליד חיילים ישראלים יוצרת דיסוננס קוגניטיבי - היא לא מתאימה לסיפור של "כוחות כיבוש אכזריים", ולכן היא מכריחה את הצופה לחשוב מחדש.
זו הסיבה לכך שישראל עבדה כל כך קשה על התמונות מהמשט - במלחמת תודעות מה שנשאר בזיכרון הוא לא הנתונים, אלא הרגש שהתמונות יצרו. חמאס יודע שהוא לא יכול לנצח את ישראל צבאית, אז הוא מנסה לנצח תקשורתית. כל פרובוקציה מתוכננת ליצור תמונה שתפגע בישראל - ילדים הרוגים, מבנים הרוסים, פעילי שלום נעצרים. המטרה: לגרום לישראל להיראות כמו גולית שמתנכל לדוד.
משט מדלין מדגים שישראל למדה לנהל מלחמת תודעה. במקום להגיב רפלקסיבית לכל פרובוקציה, היא בחרה איך לגבש את הסיפור מראש. במקום ליפול למלכודת התגובה, היא הפכה את הפרובוקציה לניצחון הסברתי. גרטה הגיעה לעזה כדי להראות לעולם כמה ישראל אכזרית. היא יצאה משם אחרי שהעולם ראה כמה החיילים הישראלים אדיבים ומקצועיים. זו לא תאונה - זו תוצאה של הבנה שבמלחמת התודעות של המאה ה־21 מי ששולט בסיפור מנצח במלחמה. הבעיה היחידה: למה לקח לישראל כל כך הרבה חודשי מלחמה כדי ללמוד את הלקח הזה?
התרעות פיקוד העורף