מדובר בתרכובת דלק חיונית המספיקה לייצור של 800 טילים בליסטיים שחלקם יועברו לחיזבאללה ולמשמרות המהפכה וכן למיליציות פרו־איראניות הפועלות ברחבי עיראק והמזרח התיכון, לרבות החות'ים בתימן. וכך, חרף המתיחות הרבה בנושא, לרבות הסנקציות שהטילה ארה"ב בתחילת החודש על 30 אישים וגופים שמעורבים בעסקאות אלה, ניכר כי הסכם שיתוף הפעולה הסיני־איראני הולך ומתחזק כבר בימים אלה בעיקר בתחום התשתיות.
זהו שיתוף פעולה אסטרטגי מ־2021, הכולל התחייבות להשקעות בכלכלה האיראנית בהיקף של 400 מיליארד דולר במשך 25 שנה, שמגביר את מעורבותה של סין בענייני איראן והמזרח התיכון. שיתוף פעולה זה אף קורא תיגר על האג'נדה של הנשיא דונלד טראמפ באזור - מדיניות חדשה החותרת לבסס מחדש את מעמדה וכוחה של ארה"ב, בעיקר במפרץ הפרסי, תוך דחיקתה של בייג'ינג משם ובלימת התפשטות השפעתה האזורית.
לראיה, הצהרתה של סין ב־25 במאי על השקת נתיב רכבת חדש שעובר בינה לבין איראן, שמהווה מרכיב אסטרטגי בפרויקט "החגורה והדרך". זהו נתיב שאמור להפחית עלויות וזמני מעבר של סחורות סיניות הנכנסות אל איראן וכן למזרח התיכון ולאירופה. מדובר בהקמת מסדרון לוגיסטי חשוב המספק לבייג'ינג גישה חיונית למרחב המפרץ הפרסי על שלל מקורות האנרגיה המצויים בו (איראן ונסיכויות המפרץ מספקות כמחצית מיבוא הנפט הגולמי של סין) ואשר מעניק לה יתרון על נתיבי סחר ימיים ויבשתיים אזוריים אחרים (דוגמת מרחב הים האדום ותעלת סואץ).
נתיב חדש זה, שמשלב את איראן ברשתות התחבורה והסחר האירו־אסייתיות, מקל את העברתן של סחורות וטכנולוגיות רגישות באמצעות שימוש במטבע היואן הסיני. כל זאת, תוך הימנעות משימוש בשירותי שילוח ורשתות פיננסיות מערביות ותוך שחיקת יעילות הסנקציות הבינלאומית המוטלות עליה.
בראייה אסטרטגית רחבה, על פניו מתברר שהגברת מעורבותה של בייג'ינג בלוגיסטיקה, בנמלים ובעיקר בפיתוח תשתיות תחבורה, טכנולוגיה ופיננסים איראניות, במיוחד לאחרונה נוכח גל השינויים והמשברים המתרחשים באזור לרבות המדיניות האזורית החדשה של טראמפ – מהווה חלק מאסטרטגיה רחבה יותר שלה.
מדובר באסטרטגיה גלוקאלית (Glocalization), שנועדה להבטיח את קרבתה למזרח התיכון וגישתה כאמור למפרץ הפרסי וכן למרחב האוקיינוס ההודי. אלה אזורים גיאו־אסטרטגיים קריטיים כשלעצמם, החיוניים לתובלה, לסחר ולכלכלה העולמית כמו גם, ואולי בעיקר, לביטחון האנרגיה ויציבות הכלכלה הסינית.
החרפת הסנקציות על טהרן אומנם צפויה לפגוע קשות בכלכלה, בתעשייה ובייצוא הנפט האיראני, אולם מנגד - הסכם גרעין פוטנציאלי שייחתם איתה, עלול להוביל לירידה במחירי האנרגיה ולהשפיע על היקף התפוקה ומחירי הנפט והדלק בעולם (כ־90% מייצוא הנפט האיראני מועבר לסין במחיר מופחת).
זהו מצב אקוטי וחמור, שישפיע על התנודתיות בשוקי האנרגיה הגלובליים לרבות שוקי הנפט, הגז טבעי, הפחם, הדלקים ומוצרים פטרוכימיים שונים, ויגרום לירידה משמעותית בהכנסותיה של הרפובליקה האסלאמית. כל זאת, תוך הגברת תלותה בסין וכן ברוסיה, שיגבירו את נוכחותן ומעורבותן האזורית, בין השאר תוך ביסוסו מחדש של "ציר הרשע".
התבוננות מקרוב אף מראה כי ביקורו המתוקשר של הנשיא טראמפ במפרץ הפרסי לפני כחודש עורר עניין רב בסין. בראייתה, הידוק היחסים בין ארה"ב לסעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות, תוך קידום השקעות והסכמי סחר בילטרליים בשווי של 2 טריליון דולר, הם אינדיקציה לראייתו האגוצנטרית של טראמפ. שכן אימוץ גישה עסקית לפוליטיקה והעדפתם של הישגים כלכליים ודיפלומטיים על פני פתרון סוגיות אזוריות מורכבות דוגמת הסכסוך הישראלי־פלסטיני, נועדו, מבחינתה, לבסס את מעמדו הפוליטי מבית ולחזק את כלכלת ארה"ב.
עם זאת, יקרות ויוקרתיות ככל שתהיינה עסקאות הנשק לצד ההסכמים שנחתמו בין הצדדים בתחומי הסחר, הפיננסים והטכנולוגיה, בדגש על פיתוח ה־AI – על פניו ברור שאין לסמוך על ההתחייבויות הביטחוניות מצד ארה"ב, ובוודאי שלא על מדיניותו ההפכפכה של הנשיא המכהן. יתרה מכך, בהתחשב בכך שסין, שהשקיעה כ־39 מיליארד דולר ב־2024 בהקמת תשתיות פיזיות ודיגיטליות (כגון, פרישת מערכות 5G) ברחבי המפרץ והמזרח התיכון, היא גם שותפת הסחר הגדולה ביותר של מדינות ה־GCC (היקף הסחר ביניהן, שהגיע ל־288 מיליארד דולר ב־2024, עלה על היקף הסחר הכולל שלהן עם ה־EU - שהגיע ל־173 מיליארד דולר - ועם ארה"ב - שהגיע ל־77 מיליארד) – מה שמשקף את עוצמתה ומעמדה האזורי.
בתוך כך, העובדה שנסיכויות המפרץ חותרות לגוון ולחזק את הכלכלות שלהן בין השאר באמצעות הידוק שיתוף הפעולה עם תאגידי ענק סיניים (דוגמת Huawei ו־Alibaba) ולהוביל מדיניות חוץ וביטחון עצמאית, מגבירה את תלותן בבייג'ינג במיוחד כעת, נוכח המתיחות מול איראן.
בנוסף, הגברת מעורבותה הפוטנציאלית של סין בתהליך המו"מ העתידי בעניין הסכם הגרעין האיראני, צפויה להשפיע על מעמדה כמתווכת בינלאומית (דוגמת תיווכה בהסכם שנחתם בין ריאד וטהרן במרץ 2023) וכשחקנית מפתח במדיניות הביטחונית המתהווה במזרח התיכון. שכן לצד חיזוק עמדתה מול ארה"ב, תוך ערעור ההגמוניה האמריקאית האזורית, סין צפויה לסחוט ויתורים שונים בעיקר בעניין ההקלות בסנקציות כלפיה וכלפי איראן, שישפיעו, בתורם, על מפת היחסים וההסכמים בין מדינות האזור (דוגמת ביטול הסנקציות על סוריה והתקרבותה הפוטנציאלית של סעודיה לישראל תוך הרחבתם הפוטנציאלית של "הסכמי אברהם").
השפעתם המצרפית של מהלכים אלה ותרחישים פוטנציאליים נוספים צפויה להקרין בין השאר על התחרות האסטרטגית בין בייג'ינג וושינגטון ולהחריף את העימות הטכנולוגי ביניהן על עמדת הבכורה, בעיקר בתחומי ה־AI והמחשוב הקוונטי. אין ספק אפוא כי שילוב בין כישלון שיחות הגרעין ומדיניותה הפרגמטית של סין כלפי איראן, מחזקת את עמידותה של טהרן מול המערב. היא מרחיבה את השפעתה של בייג'ינג במזרח התיכון ומאידך, מסבכת את האסטרטגיה של וושינגטון באזור על אף ואולי בשל מהלכיו הפרובוקטיביים של טראמפ.
התרעות פיקוד העורף