מצבה נוספת ניצבת במקום שבו היה בית הכנסת "עדת ישראל" ברחוב Essenwein. על האנדרטה יש תבליט של חזית בית הכנסת, ומתחתיה חרוט הפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק". 80 שנים עברו מאז השואה שבה נרצחו ששת מיליוני היהודים, ונראה שהעולם לא למד דבר. בספרי הרשות הפלסטינית של מכחיש השואה אבו מאזן כתובות מילים אנטישמיות בנוסח העיתון "דר שטירמר", שהיה חלק מהתעמולה הנאצית: "היהודים הם בני הקופים והחזירים שיש להשמידם".
כאן המקום להזכיר למקרון ולעולם את צרפת של וישי, ששימשה למעשה ממשלת בובות של גרמניה הנאצית, בין יולי 1940 לאוגוסט 1944. שואת היהודים תחת שלטונו של המרשל פיליפ פטן, מנהיג משטר וישי בצרפת, הייתה אחת התקופות האפלות והבוגדניות בתולדות העם הצרפתי והעם היהודי כאחד. לאחר תבוסת צרפת לגרמניה הנאצית ביוני 1940 חתם פטן על הסכם שביתת נשק עם היטלר, ועמד בראש משטר וישי ששלט בדרום צרפת. בניגוד לתדמיתו הציבורית כ"גיבור מלחמת העולם הראשונה", פטן בגד בעקרונות הצדק והחירות, והפך לשותף פעיל של גרמניה הנאצית ברדיפת יהודים.
משטרו של פטן יזם חקיקה אנטישמית, שהחלה באוקטובר 1940 עם "חוק מעמד היהודים", שמנע מיהודים לעבוד במשרות ציבוריות, במערכות תקשורת, בחינוך, באקדמיה ובמוסדות ממשל. היהודים סומנו, נרדפו ונושלו מרכושם. ב־1942 החלה משטרת וישי – בפקודת פטן ובשיתוף פעולה מלא עם הגרמנים – בגירוש יהודים למחנות ההשמדה.
הצעת ההכרה במדינה פלסטינית אינה מנותקת מהקשרה. צרפת, שבעבר הייתה שותפה אסטרטגית של ישראל, הולכת ונכנעת בשנים האחרונות ללחצים מבית, מצד קהילות מוסלמיות קיצוניות, הגדלות במספרן ובכוחן הפוליטי והחברתי. לא מדובר עוד רק בפרברי פריז, אלא גם במוקדי שליטה חברתיים של ממש, שבהם שלטון החוק הצרפתי מוחלף לעיתים ב"שלטון שריעה בפועל". מקרון, שבתחילת דרכו ניסה להצטייר כלוחם באסלאם הקיצוני, נסוג מתמיכתו בישראל מחשש למהומות פנימיות ובשל שיקולים אלקטורליים.
האנטישמיות בצרפת שוברת שיאים. מאות אירועים אנטישמיים מדוּוחים מדי שנה, מבתי כנסת שהושחתו ועד יהודים שמותקפים ברחוב. במקום להיאבק באנטישמיות ולהגן על הקהילה היהודית הוותיקה, הממשלה מעדיפה להסיט את השיח ל"פתרון הסכסוך", ובמקביל לעשות דמוניזציה לישראל, להטיח האשמות חד־צדדיות ולהתעלם באופן מוחלט מפשעי חמאס, תוך גילוי צביעות מוסרית ופוליטית.
הקריאה להכיר במדינה פלסטינית, ללא דרישה מוקדמת לפירוק ארגוני הטרור, היא פרס לטרור. במקום לתמוך בישראל במאבקה הקיומי, מקרון בוחר ליישר קו עם מדינות אירופיות אחרות שכבר חצו את הקו האדום, כגון אירלנד, ספרד ונורווגיה – ולהשליך את שיקולי הביטחון של ישראל לפח. אפילו יוהאן ודפול, שר החוץ הגרמני, יצא בשבוע שעבר במתקפה פומבית נגד מקבילו הצרפתי, על רקע הפרסומים שלפיהם ממשלת צרפת שוקלת להכיר באופן חד־צדדי במדינה פלסטינית.
בסופו של דבר, צרפת אינה רק בוגדת בישראל, היא בוגדת בעצמה ובאזרחיה. התמיכה בפלסטינים ללא תנאי, ההתכופפות בפני קיצונים וההתנתקות מערכים ליברליים מובילות את הרפובליקה הצרפתית למדרון חלקלק שמאיים על זהותה, חירותה ועתידה. סטירת הלחי שמקרון קיבל מאשתו היא כאין וכאפס לעומת הסטירה שיקבל בסופו של דבר, כשיוזמתו תגרום לכך שצרפת תאבד את מעט ההשפעה שעוד נותרה לה במזרח התיכון, כולל בלבנון. "מדינת פלסטין" יכולה להמשיך להתקיים במוחו הקודח של הנשיא הצרפתי, כי בסמוך לישראל החופשית והדמוקרטית היא לא תקום.
התרעות פיקוד העורף