על תואר השר הכושל ביותר בממשלת נתניהו אי־פעם יש התגוששות לא פשוטה. עד כה תפס שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בבטחה את המקום הראשון, אלא שהשבוע שרת התחבורה מירי רגב כבר מאיימת להדיחו. אחת הדוגמאות המרהיבות שלה לניתוק מיוקר המחיה משתקפת בסרטון שהעלתה השבוע, שבו מתעלמת השרה מהזינוק במחירי הטיסות וטוענת שאין מצוקת תעופה. "עשרות אלפי טסים ביום. וחוץ מזה, אני דוגמה טובה לכך שיש טיסות", פלטה.
בטוויטר היא זכתה לכינוי שרת התעופה מירי אנטואנט, ההיא מהלחם והעוגות. המסקנה היא שאם אין אקונומי - טוסו ביזנס. צריך לשהות 24/7 באוויר כדי להתנתק מגובה המחירים. איך אפשר להתעלם מהמצב אם במדד אפריל, שזינק ב־1.1%, מרבית העלייה (0.7%) הוסברה בזינוק במחירי הטיסות, שתרומתם למדד הסתכמה ב־15.9%.
למחירי התעופה יהיה משקל גם במדד מאי, שיפורסם ביום ראשון הקרוב. למירי רגב יש אחריות מיניסטריאלית גם ליוקר המחיה - בחלפים למכוניות במוסכים, ולפקקים בכבישים, אבל את זה מורכב יותר למדוד במונחי עלות־תועלת. רפורמת "צדק תחבורתי", שהיא גולת הכותרת של פעילותה, היא הכל חוץ מצדק, ולא יועילו משפיענים בגרוש.
המדד והבחירות
מדוע שאזרח ותיק כמוני, הנמנה עם העשירון העליון, ייהנה ויטייל חינם ברחבי ישראל, בעוד האומלל שבקושי גומר את החודש וזוחל לגיל הפנסיה תקוע עם הרב־קו. וכל זה עוד לפני שהזכרתי התייקרות של 12% במחירי התחבורה בתחילת יולי, שאולי תידחה בעילת כלכלת בחירות.
כאמור, התחרות על עומק כישלון השרים היא מורכבת, ויש מצטיינים נוספים בכושר הניתוק מהמציאות. ניר ברקת, שר הכלכלה, שכמו רגב מסתובב עם כנפי טיס, אחראי למחירי המזון ומוצרי הצריכה. הוא עדיין לא הוכיח שרפורמת "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" עובדת. מה שכן, הוא יכול לשמש כמבקר של איכות חדרי הלאונג' בנמלי התעופה.
על שר האוצר סמוטריץ', המתפקד כשר המתנחלים, אין טעם להכביר מילים. כבר בתקציב 2025 לא נצפו מכיוונו שום מהלך פורץ דרך או רפורמה שיובילו להורדת מחירים. בדיוק ההפך: המע"מ עלה, השכר נשחק, ונוספו לנו מיסי בריאות, שעלו לנו בבריאות.
שר החרדים יצחק גולדקנופף ממקד את עיקר מאמציו, כולל תוכנית מחיר למשתכן, בשיכון החרדים. ואילו שר התקשורת שלמה קרעי פועל לפי כיווני הרוחות המנשבות ממיאמי. הוא יוצר פלונטר תקשורתי בכל מה שנתפס כממלכתי. עדיין אני לא מבין מדוע הוא בליכוד ולא בעוצמה יהודית.
כדי שלא אתויג חלילה כעוכר ישראל חסר תקנה, אמנה את נקודות האור הבודדות בממשלת הצללים, ובהן שר הפנים משה ארבל (ש"ס), מהצדיקים הבודדים בקואליציית החרדים, ושר האנרגיה אלי כהן (הליכוד). כהן נקט צעדים מעשיים להורדת מחירים בתחום אחריותו. את עודפי האנרגיה הוא מנתב להורדת תעריפי החשמל, ייעול משק המים והורדת מחירם, קידום צרכנות אפקטיבית באנרגיה סולארית, פתיחת שוק מוצרי החשמל ליבוא ועוד. לפי נתוני משרד האנרגיה שפורסמו השבוע, 300 אלף בתי אב ועסקים עזבו את חברת החשמל לטובת ספקים פרטיים זולים יותר וחסכו 5%־20% בתעריף. כמה חבל שכהן פספס את כהונת שר האוצר.
על רקע מבוא פסימי זה יתפרסם ביום ראשון הקרוב מדד חודש מאי. בדיסקונט מעריכים שהמדד עלה בשיעור אפסי של 0.1%. גם בסקירת בית ההשקעות לידר מכוונים למדד אפסי וכותבים כי "יש סימנים להתמתנות בלחצי אינפלציה: הביקוש המקומי והשכר מתמתנים, השקל מתחזק ושוק הדיור מתחיל להתקרר".
מאידך, כלכלני בנק הפועלים פרסמו השבוע: "אנו עדיין רואים קדימה סיכוני אינפלציה, בעיקר בתרחיש שבו המלחמה מתארכת. גם בתרחיש חיובי שוק העבודה ההדוק בולם ירידה חדה באינפלציה". איזה תרחיש יקרה?
התשובה תלויה בעיקר במחירי הדיור, שהפעם באמת קשה לחזות אותם. מצד אחד, מספרים לנו על האטה בשוק וקבלנים שתקועים עם מלאי דירות. מצד שני, את הסיפור הזה שמענו גם באפריל, והמחירים המשיכו לעלות. מאידך, מחירי השכירות, הן לשוכרים ותיקים והן לשוכרים חדשים, יעלו ברמת ודאות גבוהה. יש לקוות שעל רקע סימני ההאטה בצריכה וירידת הקניות ברשתות מחירי המזון, אולי גם הפירות והירקות יוזלו.
להערכתי, האינפלציה ב־12 החודשים האחרונים תמשיך לעמוד על 3.5% לשנה, הרחק מיעד המינימום של בנק ישראל. לא צריך להיות פרופסור לכלכלה כדי להעריך שהריבית לא תרד בתחילת יולי וגם לא לאחר מכן. מדד מאי הוא מדד ייאוש לבעלי המשכנתאות, לאלה שבאוברדראפט ולעסקים הקטנים. "בוקר טוב ייאוש, ולילה טוב תקווה", כתב יעקב גלעד ושר יהודה פוליקר.
לגבי מירי (אנטואנט), הייאוש נעשה יותר נוח. היא תמשיך לטוס להונגריה, למרוקו ולמזרח בלי להתעניין אצל סוכן הנסיעות מה מחיר הכרטיס, אף שהנתונים מראים שמחירי הטיסות טסו גם במאי.
העניין הבוער כעת הוא נושא הקדמת הבחירות. לא ידוע אם בעקבות כך תהיה תפנית חיובית, ולו גם זמנית, במחירים. לא אתפלא אם הממשלה בראשות נתניהו תפתח במסע לשינוי התודעה הצרכנית, שבמרכזו אין־ספור הבטחות נוספות להורדת יוקר המחיה. אבל נראה שהפעם טריקים משומשים כמו צילום עם משאבה בתחנת דלק, או קניית מנת פלפל ב־25 שקל בשוק רמלה - לא יעבדו.
להוכחת רצינות כוונותיו, ייתכן שבנימין נתניהו יגייס את מקורביו בסקטור העסקי, כמו רמי לוי משיווק השקמה וישראייר, במבצעים בסגנון עוף וטוס בשקל. אפשרות נוספת היא של מקורבו שלומי פוגל, הבעלים של אמפא, שיציע דירת "מחיר למתחתן" (לבנו "אברהם" נתניהו ולאחרים).
הנחמה היחידה שעוד ניתן למצוא בנושא הבחירות ויוקר המחיה היא שלא ניתן להאשים הפעם בכישלון את ה"דיפ סטייט", ובמקרה שלנו - היועצת המשפטית לממשלה ונשיא בית המשפט העליון. אבל אל דאגה: הם יואשמו באין־ספור מחדלים אחרים כמו חוק ההשתמטות.
הטעות של הבנקאים
המערכת הבנקאית נדבקה בשבועות האחרונים באופנה המאפיינת חברות הנסחרות בבורסת נאסד"ק. ההנהלות בגיבוי הדירקטוריון החליטו לפרסם יעדי תשואה ורווחיות לשנים הקרובות. בנק הפועלים החל בכך, המשיך בנק לאומי, הנהלת בנק דיסקונט אמרה את דברה בהמשך, ובשבוע שעבר קינחה הנהלת בנק מזרחי טפחות. מוזר לי שדווקא הנהלת בנק דיסקונט, המתמודד עם כל כך הרבה אתגרים פיננסיים, בעיקר בתחום ההתייעלות, בחרה לפרסם יעד תשואה. זאת טעות.
מאידך הנהלת הבנק הבינלאומי העדיפה בחוכמה שלא לפרסם דבר, כי אין לה סיבה להתרברב. התוצאות מדברות בעד עצמן. וחוץ מזה, ליעדים העסקיים העתידיים מוצמדות כל כך הרבה כוכביות ואותיות קטנות, שהופכות את המספרים למגוחכים.
יעדי התשואה על ההון שהוצגו לשנים הקרובות עמדו על 15% וצפונה (למעט בנק דיסקונט, שהציג שיעורים נמוכים יותר). מדובר ביעדי תשואה שאפתניים במיוחד - הן במונחים בינלאומיים והן בהתחשב בסביבה העסקית המאתגרת שבה פועלת הבנקאות הישראלית. הצגת היעדים מתכתבת היטב עם האינטרס של בעלי המניות בבנקים (שהם גופי הגמל הפנסיה והביטוח) לקבל קריאת כיוון לעתיד. את זה עוד ניתן להבין. אבל מבחינת כל הסביבה העסקית של הבנקים, למעט בעלי המניות, הצעת היעדים היא טעות קשה.
נתחיל בלקוחות. מה הם יגידו כשהבנקאים מציגים יעדי רווחיות כל כך גבוהים. מאיפה יגיע הכסף? ברור מאליו שזה יגיע על חשבוננו. נמשיך בעובדי הבנקים, שיכולים לטעון, ובצדק, שאם ההנהלות שואפות לרווחיות כל כך גבוהה, אז אולי שבינתיים יפצו אותנו בבונוסים או בשכר מפנק. לחלופין, יטענו שהגיע הזמן להוריד קצת את הרגל מהגז בכל הנוגע לפעולות התייעלות.
אבל האויב הגדול ביותר של הבנקים הוא המערכת הפוליטית. זה לא סוד שמדי רבעון נתונים הבנקים למתקפה שהיא שנייה בעוצמתה למתקפות סייבר, מצד פוליטיקאים, ובראשם שר האוצר. סמוטריץ' נוהג בפועל כבעל בית ששדדו אותו, וכאילו הרווחיות החזירית לטענתו היא על חשבונו. הוא כבר אילץ אותם לשלם מס פוליטי של 3 מיליארד שקל, וכעת דורש מהם להתעלם מהנחיות רשויות הפיקוח הבינלאומית הדורשות מהבנקים לסגור חשבונות של מתנחלים פורעי חוק.
הצגת יעדי רווחיות בעיתוי זה היא פרצה הקוראת לגנב, וגנבים לא חסרים. היא קוץ הדוקר את העין. העובדה שבזכות נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון הבנקאות יציבה והלקוחות יכולים ללכת לישון בלי להתעורר למשמע קולות הנפץ של בנק מתמוטט, היא נס כשלעצמו. כל השאר זה בונוס.
אפשר להבין לליבם של הבנקאים המעוניינים להתנהג כמקובל בבנקאות המערבית ולהציג לראווה את מרכולתם ותוכניותיהם לעתיד. זה בסדר, ואולי אפילו מומלץ, בסביבה עסקית נורמלית. אבל ברור שהבנקים בישראל לא פועלים בסביבה נורמלית. אז בנקאים יקרים, תרגיעו. הבנקאות עדיין רחוקה מלהיות שווייץ של המזרח התיכון. דווקא ב־2025, כשהמלחמה האינסופית בעזה נמשכת, כשכמעט מדי יום נפתחות מהדורות החדשות במילים "הותר לפרסום", עדיף לנהוג בגישת הצנע לכת.
כשפוליטיקאים תאבי כוח ממתינים לביזת המערכת, אין זה הזמן להתהדר ברווחיות עתידית, אלא עדיף לרדת מתחת לרדאר ולהימנע ממופעי ראווה. נכון שקשה להתאפק, אבל את תחרויות היופי הפיננסיות של תשואה, רווחים ונתחי שוק באשראי ובמשכנתאות ניתן לדחות לזמנים שפויים.