ידיד ותיק הזמין אותי כהגדרתו ל"שיחת נפש". הסכמתי. להפתעתי, הוא שלף נייר ומנה את עיקר הטענות שאני משמיע מאז 7 באוקטובר:
• ראש הממשלה, שר הביטחון, הממשלה, הרמטכ"ל וראש השב"כ נושאים באחריות מרכזית למחדל של 7 באוקטובר ולכישלון בהשגת מטרות המלחמה ברצועת עזה – וכולם צריכים להתפטר.
• מדיניות "הכלת חמאס" הייתה קונספציה שגויה שהובילה לאסון. בנימין נתניהו, נפתלי בנט, יאיר לפיד, יואב גלנט, בני גנץ, אביגדור ליברמן, בוגי יעלון ואהוד ברק – כולם אשמים בטיפוח חמאס לאורך השנים, אם כדי להשיג שקט זמני ואם כדי להחליש את הרשות הפלסטינית ולחסום תהליך מדיני.
• אסטרטגיית "הכניסה ויציאה" שהובילו שר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הלוי אפשרה לחמאס להשתלט על האזורים שצה"ל יצא מהם (אחרי שכוחותינו שילמו מחיר דמים כבד במהלך ההשתלטות עליהם), לשקם את כוחו הצבאי באזורים אלו, ולהתכונן לחזרת צה"ל לאותם אזורים. ההשתלטות מחדש של חמאס על אזורים שצה"ל יצא מהם, אילצה את צה"ל להיכנס אליהם מחדש – ולחֶלקם נאלצו הכוחות לשוב גם פעם שלישית ורביעית (וכוחותינו שילמו עוד ועוד מחירי דמים כבדים בגלל הכסילות האסטרטגית הזו).
• לא הוצגה חלופה שלטונית אזרחית אפקטיבית בעזה בשל ההתנגדות העזה של גלנט והרצי לכינון ממשל צבאי זמני ואף להקמת מנגנון לחלוקת הלחם והמים בפיקוח צה"לי ובמעטפת אבטחה צה"לית. נתניהו כשל בכך שנכנע לשר הביטחון ולרמטכ"ל הקודמים. כל עוד אין גורם אחר שיספק מזון ושירותים לתושבים, השלטון האזרחי של חמאס יימשך, ואין שום גורם שיוכל לקחת את השלטון ברצועה ("היום שאחרי") לפני שצה"ל ישיג הכרעה מוחלטת של חמאס הצבאי.
• עסקת חטופים בשלבים תעניק לחמאס ניצחון מדיני. יש לחתור לעסקה כוללת בשלב אחד – הפסקת המלחמה תמורת שחרור כל החטופים, החיים והמתים, בתוך שבוע.
• מנהיגי המרכז־שמאל עוסקים בעיקר ב"רק לא ביבי" ולא מציגים שם חזון מדיני וביטחוני אלטרנטיבי. הם מיישרים קו עם האסטרטגיות הכושלות ביותר של מערכת הביטחון ומקדמים שיח תקשורתי רדוד
• המשך השליטה הישראלית על מיליוני פלסטינים ללא פתרון מדיני יוביל למדינה דו־לאומית עם רוב ערבי. זהו האיום הקיומי האמיתי על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
• מרבית הכתבים והפרשנים שיתפו פעולה עם המסרים של מערכת הביטחון ועם המדיניות של נתניהו (אף שהם תקפו אותו ללא הרף במישור הפרסונלי). התקשורת הישראלית הודפת כל ביקורת מהותית על כשליה, וממשיכה לסייע בשכתוב המציאות (בעיקר כשופר של מערכת הביטחון ושל המערכת המשפטית־פקידותית).
• המערכת המשפטית מסכלת הכרעות מדיניות וביטחוניות, ויוצרת מצב של שלטון פקידותי־משפטי מעל הציבור (ומעל שלטון העם).
כשסיים, אמרתי לו שגם היום אני חותם על כל הטיעונים האלו. "האמת, אני מסכים עם רוב הטענות שלך, היום, אף יותר מבעבר, אבל זו לא הנקודה", הוא אמר, "הטענות שלך, נכונות ככל שתהיינה, מציבות מכשול להשגת היעד היחיד שחשוב כרגע – הפלת שלטון נתניהו".
"אתה יורה בתוך הנגמ"ש", סיכם.
זאת האמת, לא הביקורת
את תשובתי לאותו ידיד יקר אציג כאן בקצרה. אני דוחה מכל וכל טענות מסוג "אתה צודק בטענותיך, אבל עכשיו לא הזמן להשמיען כדי לא לפגוע במאמץ להפיל את נתניהו". לדעתי אין טעות גדולה מזו. ההשתקה, הטיוח, הסוואת האמת, חצאי השקרים והשקרים השמים שמתנגדי נתניהו אימצו כאסטרטגיה פוליטית – דווקא הם מה שמאפשר לנתניהו לשרוד בזירה הפוליטית, גם כאשר נכשל שוב ושוב.
בשעה שהציבור מייחל לחשבון נפש אמיתי ולפוליטיקאים שיגידו לו את האמת, גם כשהיא לא נעימה, ההשתקה של הביקורת על מי שנתפס לעומתי לנתניהו, שמאפיינת את התנהלות מחנה המרכז־שמאל מאז תחילת המלחמה, נתפסת בעיני רבים בציבור כצביעות, כפחדנות וכחוסר יושרה אינהרנטי. זה, ולא הביקורת החריפה שלי, מה שגורם לבוחרים רבים שעברו לתמוך במחנה המרכז־שמאל בעקבות מחדל 7 באוקטובר, לחזור ולתמוך בנתניהו (או לעבור לתמוך בבנט, שלא רק מחזיק בעמדות ימין קיצוני, אלא שגם אחראי להונאת הבוחרים הגדולה ביותר בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל).
האירוניה היא שאף שמחנה המרכז־שמאל תוקף בשצף קצף את נתניהו ואת הימין, בפועל הוא מנסה להפוך ל"ליכוד ב'", תוך כדי שהוא מוותר על הערכים שפעם היו נר לרגליו: חתירה להסדר מדיני עם הפלסטינים תוך שמירה על אינטרסים ביטחוניים, שלטון אזרחי אחראי ודבקות באמת הפנימית של המחנה, גם כשהיא לא נוחה. במקום להציב אלטרנטיבה רעיונית למחנה הימין (ששמר על האידיאולוגיה שלו), מחנה המרכז־שמאל שב ומאמץ את אותן הקונספציות הביטחוניות והמדיניות שהובילו אותנו לאסון 7 באוקטובר. זו לא אסטרטגיה פוליטית, אלא התאבדות אידיאולוגית, שתוביל, בסופו של דבר, לעוד תבוסה פוליטית.
כשמנהיגי האופוזיציה מאתרגים את יואב גלנט, הרצי הלוי ורונן בר – אחראים מרכזיים למחדל 7 באוקטובר ולכישלון האסטרטגי ברצועה – הם מכשירים לא רק את המחדלים והכישלונות הבאים, אלא גם את הבריחה של נתניהו והימין מאחריות ("אם הם טוענים שגלנט, הלוי ובר צריכים להמשיך בתפקידם גם אחרי המחדל, אם הם משתפים פעולה עם התירוצים הפתטיים של השלושה לכישלונות שלהם, אם הם מוחאים להם כפיים ומעלים אותם על נס, אז אני לא צריך לדרוש אחריותיות מנתניהו", אומרים הרבה מצביעים מתנדנדים לעצמם).
הנגמ"ש המנצח שלי
לא זו בלבד, כשבני גנץ, יאיר לפיד ואחרים מרכינים ראש בפני מערכת הביטחון במקום לדרוש ממנה אחריותיות ושינוי כיוון אסטרטגי – הם פוגעים במו ידיהם בביטחון המדינה, ומחלישים את הדמוקרטיה הישראלית. "אז אני לא יורה בתוך הנגמ"ש", סיכמתי, "משום שהנגמ"ש שרוב מחנה המרכז־שמאל נמצא בו כרגע, זה בכלל לא הנגמ"ש שלי".
גנץ, לפיד וכל מי שתמך במדיניות "הכלת חמאס", ושתומך באופן עיוור בכל כסילות אסטרטגית שמערכת הביטחון מקדמת, הוא לא בנגמ"ש שלי אלא בנגמ"ש של נתניהו. יתרה מכך, אני לא רוצה לשבת באותו נגמ"ש שבו יושבים מנהיגים שקראו לסרבנות פוליטית ולאי־ציות אזרחי, פעילי מחאה שבאים לפגוע בילדים של פוליטיקאים, ומובילי דעה שמלבינים כל מחדל וכל פשע ציבורי של בכירים בפוליטיקה ובשירות המדינה כל עוד הם מתנגדים לביבי (רוני אלשיך כמשל).
אני לא רוצה לשבת באותו נגמ"ש שיושבים בו אנשים שאשמים במחדל 7 באוקטובר ושאחראים לכישלון האסטרטגי במלחמה ברצועה. אני לא רוצה לשבת באותו נגמ"ש עם אנשים שכל האידיאולוגיה שלהם מסתכמת ב"רק־לא־ביבי". ואני בטח לא רוצה לשבת באותו נגמ"ש עם מי שרוצים להמשיך להתקדם בדרך של ביבי רק עם נהג אחר, ולכן הם תומכים עכשיו בבנט, אפילו שהוא ימין קיצוני הרבה יותר מנתניהו.
אני רוצה לשבת בנגמ"ש שבו נמצאים מי שתומכים במדינה יהודית ודמוקרטית, ושמתנגדים לסיפוח של 5 מיליון פלסטינים, שיהפוך את ישראל למדינה דו־לאומית עם רוב ערבי. אני רוצה לשבת בנגמ"ש שנוסע על דלק של אידיאולוגיה ברורה ופוליטיקה חכמה, ולא של שנאה פרסונלית גסה. אני רוצה להמשיך לשבת בנגמ"ש של דוד בן־גוריון, לוי אשכול ויצחק רבין. וזה לא רק הנגמ"ש הטוב יותר, אלא גם הנגמ"ש המנצח. אנשי מרכז־שמאל שרוצים להחליף את נתניהו, ולא בשכפול קיצוני שלו, צריכים להבין שזה הנגמ"ש היחיד שמסוגל לעשות זאת.
המאבק על עתידה של ישראל הוא מאבק על הרוח, השכל והנפש. אם מחנה המרכז־שמאל לא יחזור לקדם אידיאולוגיה, אומץ מדיני, תבונה פוליטית ונשיאה באחריות – נמשיך להישאר כלואים בלופ פוליטי שבו נתניהו שורד, לא משום שהוא חזק, אלא משום שאנחנו לא מוכנים להישיר מבט לאמיתות לא נעימות.