"משבר המשחן" בסוף שנת 1999 היה הסדק הראשון בממשלת אהוד ברק. הוחלט להעביר טורבינות של חברת החשמל במהלך השבת כדי לצמצם ככל האפשר את שיבושי התנועה. בעקבות כך יהדות התורה פרשה מהקואליציה של ממשלת אהוד ברק, ובישרה על תחילת הקץ על ממשלתו של אהוד ברק. המשבר סביב "חוק החמץ" בין יו"ר הקואליציה של ראש הממשלה נפתלי בנט, עידית סילמן, לבין שר הבריאות ניצן הורוביץ היה הסימן לסופה המתקרב של ממשלת בנט־לפיד.
הממשלה הנוכחית ניצבת בפני משוכות מורכבות מאוד בתחומי דת ומדינה. בעקבות מלחמת חרבות ברזל ישנו סחף פוליטי משמעותי נגד המשך מתן פטור מגיוס לבני ישיבות, גם בקרב סיעות הימין וחברי כנסת מהליכוד. הסנטימנט הציבורי, גם בקרב תומכי נתניהו בימין, ובעיקר בציונות הדתית, לא מוכן להשלים עוד עם הפטור מגיוס לבני הישיבות.
הוויכוח העיקרי נוגע ליעדי הגיוס או למכסות הגיוס השנתיות של צעירים חרדים והאמצעים לאכיפתם. על פי הערכות, בכל שנה יש כ־13 אלף מועמדים חרדים חדשים לגיוס. החרדים דורשים שזכות הבחירה ללמוד תורה תישמר לכל בחור חרדי ושיעדי הגיוס יותאמו למספר החרדים המחזיקים בפטור. השאלה היא מה יהיה יעד הגיוס מתוך אוכלוסייה זו.
הסיעות החרדיות מבקשות לצמצם עד כמה שניתן את הגדרת יעדי הגיוס השנתיים, תוך הותרת מכסות הגיוס להחלטת ממשלה שיכולה להשתנות בכל רגע, מבלי שיש סנקציות ממשיות על אי־עמידה ביעדים שנקבעו. כלומר, הסיעות החרדיות מבקשות לקבוע יעדים גמישים שיכוונו למערכת הביטחון ולא לבני הישיבות או לישיבות.
לעומת זאת, הגורמים המבקשים לקדם שוויון ממשי בנטל דורשים לקבוע חובת גיוס כוללת לכל הצעירים החרדים, לצד אפשרות לקביעת מכסות שנתיות לעילויים בתורה שיהיו פטורים מגיוס. בכל מקרה, הדרישה היא שמכסות הגיוס יהיו של הישיבות, ואי־עמידה ביעדים תוביל לסנקציות על הישיבות, וכן סנקציות אישיות פרטניות על המשתמטים מגיוס, כולל סנקציות כלכליות ופליליות.
כשקמה המדינה, אחד החוקים הראשונים שחוקקה הכנסת היה "חוק שירות הביטחון", ובו נקבע כי צה"ל שזה עתה קם מוסמך לגייס כל אזרח שיחויב בהתייצבות על פי החלטת הצבא - אך הציבור החרדי לא מיהר לפקוד את שערי בסיסי הקליטה והמיון. היו פה שאלות של אמונה ואידיאולוגיה.
התרעות פיקוד העורף