למה החרדים מאיימים לפוצץ את הקואליציה? שישה הסברים | שמואל רוזנר

למה החרדים מאיימים לפוצץ את הקואליציה? ניתן כמה הסברים. אולי כולם נכונים, כל אחד בדרכו. הסבר ראשון: לחץ. הם מאיימים – אבל לא יפוצצו. כל מה שאנחנו רואים עכשיו הוא ניסיון אחרון לבחון אם הליכה על הסף תכופף את יולי אדלשטיין ואת קומץ סרבני הקואליציה, ותאפשר העברת חוק שהחרדים יכולים לעכל. אם זה המצב, לא יהיו בחירות. מישהו ימצמץ – או החרדים או חברי הקואליציה האחרים, כולל אדלשטיין, והקואליציה תחזור למסלול.

הסבר שני: פסיכולוגיה. החרדים מוכנים לקפוץ ראש לתהום, ובלבד שלא יישאו באחריות להמשך התהליך המוביל לשלילת הטבות, שליחת צווים, הפללה של עריקים, וכל שאר הדברים שמחכים להם בדרך החתחתים לנורמליזציה חברתית. זה ההסבר המקובל של פרשנים חרדים, המבקשים להדגיש שהפעם אין מדובר בתרגיל לחץ – אלא באזעקת אמת. זה הסבר מתחייב לנוכח העובדה שאין היגיון פוליטי במהלך של החרדים. אם ההסבר נכון, יהיו בחירות (אלא אם מישהו בצד השני ימצמץ חזק).

הסבר שלישי: הרתעה. זה כמו הסעיף הקודם, אלא שהדחף אינו הפסיכולוגיה של המנהיגים החרדים (לא נהיה אחראים ל…) אלא מחשבה אסטרטגית על הרתעה לעתיד. יידע כל ראש ממשלה עתידי שכאשר החרדים מאיימים – הם מקיימים.

הסבר רביעי: ייאוש. החרדים מבינים שטוב כבר לא ייצא להם מהקואליציה הזאת. מה שלא השיגו עד עכשיו, בשנים שבהן הקואליציה חזקה, לא ישיגו כאשר הקואליציה מתחילה להיחלש בדרך לבחירות. החישוב הוא כזה: גם אם הבחירות יהיו רק בעוד שנה, החודשים הבאים יהיו חודשים שבהם ראשי המפלגות כבר חושבים על העתיד הפוליטי יותר מאשר על ההווה הקואליציוני. זה יחייב אותם לחדד עמדות, להיזהר לא להרגיז את הקהל שלהם, להבטיח שהבחירות הבאות לא יתנהלו כשברקע נושאים שיבטיחו להם הפסד – כמו חוק פטור מהמקפצה. אם ראשי המפלגות החרדיות הגיעו למסקנה שמהקואליציה הזאת כבר לא ייצא שום דבר טוב מבחינתם, שאלת ההיגיון הפוליטי יורדת מהפרק. בחירות עכשיו או בחירות אחר כך יביאו אותם לקלפי בדיוק באותו מצב של אפס הישגים בשדה הגיוס. במקרה כזה, שווה להם להוכיח עד כמה הם רציניים בעניין הזה (הרתעה), אפילו אם תוצאת הבחירות לא תהיה נוחה מבחינתם.

הסבר חמישי: חתירה לסוף המלחמה. החרדים מבינים שהקואליציה הזאת לא מתכוונת לעצור את המלחמה. הם מבינים שכל עוד המלחמה נמשכת יהיה קושי גדול מאוד לפטור חרדים מגיוס. משמע – יהיה להם טוב אם המלחמה תסתיים, אם חלק משמעותי מהמילואימניקים ישוחררו לבתיהם, אם תחזור השגרה. אולי במקרה כזה, הציבור יירגע, ישכח כמה היה קשה, יפסיק לכעוס, ויהיה אפשר להגיע לפשרה נוחה יותר בשאלת הגיוס. אם זאת מסקנתם, אפשר להבין למה בחירות טובות להם. הם מקווים שאחריהן תעלה קואליציה שתחתור לסגור את פרק המלחמה, ואולי תאפשר שיח נינוח יותר על גיוס.

הסבר שישי: השלמה. המנהיגים החרדים מבינים שכללי המשחק עומדים להשתנות. הם מוכרחים להוכיח לציבור שלהם שעשו את המקסימום בניסיון למנוע את זה – כולל ויתור אפשרי על כוח ותפקידים – ואולי גם נוח להם יותר שכללי המשחק ישתנו בלי שיתוף הפעולה שלהם. אם זה עומד לקרות, אם השנים הנינוחות של פטורים גורפים והטבות כלכליות מגיעות לסופן, ההנהגה החרדית מעדיפה שמישהו אחר יהיה אשם בזה. היציאה היא סוג של הודעה: תעשו מה שאתם מבינים, אנחנו לא בעסק.

מוסלמים ואדישים

כמה יהודים יש בעולם היום? מעט. אבל הנה נתון שישמח אתכם: מספר היהודים קטן – אבל היהודים חיים יותר. 80 שנה, זו תוחלת החיים הצפויה לתינוק יהודי. לתינוק בודהיסטי - 74 שנים. לנוצרי - 71. למוסלמי - 67. ובכל זאת, כמה יהודים יש? 14.8 מיליון. לא היום – לפני כמה שנים, בשנת 2020. שזה כמעט מיליון יותר ממה שהיינו (אם גם אתם יהודים) עשור קודם לכן, בשנת 2010. וכמה אנחנו מכלל אוכלוסיית העולם? חפשו את המחשבון הקרוב אליכם כדי לחשב את השיעור הזניח: 0.2%. הנוצרים הם 28.8% מאוכלוסיית העולם.

המוסלמים - 25.6%. ההינדים - 14.9%. והמעניין ביותר, לפחות לטעמי: ל־24.2% מאזרחי העולם אין השתייכות דתית כלשהי. הם בני אדם "ללא דת". ומספרם גדל, וגם שיעורם מכלל אוכלוסיית העולם גדל. ואם תרצו כותרת ברורה יותר, הנה היא: העולם נהיה קצת פחות דתי, וקצת יותר מוסלמי. איך זה מסתדר? תכף תראו שמסתדר.

הסבר: מכון המחקר הגדול והחשוב פיו פרסם השבוע דוח מקיף על השינוי במפת הדתות בעולם מ־2010 עד 2020. זה דוח בן יותר מ־200 עמודים, ונשלח לעיתונאים לפני כמה ימים תחת אמברגו, כדי שיוכלו לקרוא ולנסות להבין את מה שכתוב בו. וכמובן, כתובים בו הרבה דברים, כי יש לא מעט דתות בעולם, ובעשר שנים קורים הרבה דברים.

אם כי, גם את זה צריך לומר, שינויים שנוגעים לדת הם בדרך כלל איטיים יחסית – אם אין סיבה שכופה אותם במהירות. נניח, מלכה כמו אליזבת הראשונה, שבתוך כמה עשורים שינתה את מפת הדתות של הממלכה שלה במאה ה־16, כאשר חיזקה את הכנסייה האנגליקנית ורדפה את הקתולים.

במקרה יצא שקראתי את הדוח בשישי שעבר, וספר על תקופתה של המלכה אליזבת בשבת. "אתה עשוי לחשוב שאם אין לך דת אף אחד לא יטריד אותך", כותב ההיסטוריון איאן מורטימר בכרך השלישי של הטרילוגיה שלו "המדריך לנוסע בזמן באנגליה". יש כרך על ימי הביניים, כרך על ימי הרסטורציה, והכרך שלפניי כעת – על אנגליה של אליזבת, המאה ה־16. "אתה עשוי לחשוב שאם אין לך דת אף אחד לא יטריד אותך", הוא כותב, "כי אחרי הכל העימות הוא בין קתולים לבין פרוטסטנטים". אבל – ויש אבל – "זו תהיה טעות. האתאיסט הוא אויבם של הכל".

מורטימר מתארך את הולדת האתאיזם האנגלי לשנה מדויקת: 1583. לא נעמיק בזה כאן, רק נשתמש בזה כמקפצה לדוח החדש של פיו. בממלכה המאוחדת חיים היום יותר מ־27 מיליון בני אדם שאין להם דת. שזה כמובן לא אומר שהם "אתאיסטים" – זה אומר שכאשר שואלים אותם "מה הדת שלך?", הם אומרים "אין לי דת" או "אף דת".

שימו לב לשינוי שחולל עשור אחד: ב־2010 היו בממלכה 18 מיליון ללא דת, היום 27 מיליון. זה שינוי דרמטי. גם מספר המוסלמים באנגליה עלה – מ־3 ל־4 מיליון. מספר הנוצרים ירד – מ־39 מיליון ל־33 מיליון. מספר היהודים, שיש לנו בהם עניין אף ששיעורם באוכלוסייה זניח – עלה ב־20 אלף, ל־300 אלף בני אדם.

הנה, זה הסיפור העולמי כולו על רגל אחת: שיעור הנוצרים בירידה. שיעור המוסלמים בעלייה. גם שיעור האנשים והנשים ללא דת בעלייה. לא גדולה: אחוז בעשור. אבל האחוז הזה מתורגם לכמעט 7% באירופה, ול־13% בצפון אמריקה. וכדי שלא נתבלבל נאמר כבר כאן: 67% מהאנשים שאין להם דת מתגוררים במקום אחד – סין. כמו ש־95% מכל ההינדים מתגוררים במקום אחד – הודו. תשעה מכל עשרה סינים אומרים ש"אין להם דת". שלושה מכל עשרה אמריקאים. כמעט שישה מכל עשרה יפנים. אחד מכל שלושה גרמנים. אחד מכל שני דרום קוריאנים.
בעשר מדינות בעולם יש היום רוב של אזרחים ללא דת: אורוגוואי, הולנד וניו זילנד הצטרפו בעשור האחרון למדינות שכבר קודם היה בהן רוב כזה, כמו סין, וייטנאם, צ'כיה, מקאו.

התהליך מתבהר כמעט מעצמו: הרכב וגודל הדתות בעולם נקבע על ידי שני פרמטרים. האחד הוא ילודה וריבוי טבעי, השני הוא עזיבה והצטרפות. העולם הנוצרי מאבד קהל לטובת... שום דבר. לטובת "אין לי דת". רבים עוזבים אותו. העולם המוסלמי גדל בגלל הרכב הגילים הצעיר של האוכלוסייה המוסלמית, ושיעור הילודה הגבוה יחסית של מוסלמים. ובתרגום למספרים: על כל 3.1 מבוגרים שעזבו את העולם הנוצרי, מבוגר אחד הצטרף אליו. לעומת זאת, על כל מוסלמי אחד שעזב את העולם המוסלמי, 1.2 הצטרפו אליו.

שני האזורים שבהם חיים היום הכי הרבה נוצרים הם אמריקה הלטינית ואפריקה. כבר לא אירופה. כבר לא אמריקה. זה שינוי שקרה בעשר השנים האחרונות. באוסטרליה שיעור הנוצרים ירד בתוך עשור בכ־20%, בארה"ב ב־14%. גם בקנדה. באוסטריה, שוויץ, שוודיה - ב־12%. באירלנד, צרפת, בלגיה - ב־10%. שיעור המוסלמים השתנה בקזחסטן – תוספת של 8%, בבנין שבאפריקה – עוד 8%, בלבנון – 5%.
עכשיו נחזור ליהודים, ונסביר כמה דברים: הראשון – הדוח הזה כולל רק יהודים שהשיבו בחיוב על השאלה אם יש להם דת. זה מציב את התוצאה הכוללת על מספר יהודים נמוך לעומת דוח קודם של פיו, שבו נכללו גם יהודים "לפי דת" וגם יהודים "לא לפי דת". כלומר, יהודים שאמרו שאין להם דת, אבל ענו בחיוב על השאלה אם הם יהודים מסיבה אחרת.

למה הפעם כוללים רק יהודים לפי דת? כי הדוח הזה הוא דוח על דתות בעולם. את המוסלמים מזהים כאשר הם אומרים שדתם מוסלמית, את ההינדים כאשר הם אומרים שדתם הינדית, את הבודהיסטים כאשר הם אומרים שדתם היא בודהיסטית.

ובמילים אחרות, הדוח הזה איננו מתמודד עם המורכבות של עולם שיש בו בני אדם שהם לא יהודים בדתם, אבל כן יהודים בזהותם. ואם תשאלו כמה כאלה יש, התשובה היא שבאמריקה יש בערך 1.8 מיליון כאלה. לכן, בדוח קודם נרשמו באמריקה 7.5 מיליון יהודים, ובדוח הזה 5.7 מיליון.
מה עוד יש לומר על היהודים? שדי משונה שמישהו בכלל טורח לספור אותם. כאמור, הם 0.2% מאוכלוסיית העולם, מספרם עלה בעשור האחרון בסך הכל במיליון נפשות. זה אומר שהעולם הלא יהודי צומח הרבה יותר מהר מהעולם היהודי. לפי הדוח הזה, 46% מהעם היהודי חיים בישראל, עוד 39% בארה"ב, 3% בצרפת, 2.5% בקנדה, 2% בבריטניה, 1% וקצת בארגנטינה, פחות מ־1% ברוסיה, וכן הלאה. קהילות קטנות, וקהילות קטנטנות. לעם היהודי נותרו שתי רגליים: הישראלית והצפון אמריקאית. מלבדן, כמעט לו נותר לו כלום.

ואם נתמקד לעוד פסקה אחת בישראל: בעשור שבין 2010 ל־2020 מספר היהודים עלה בקצת יותר ממיליון. מספר הנוצרים ב־30 אלף. מספר המוסלמים בקצת פחות מ־300 אלף. ושווה לשים לב: גם אצלנו נוספו לא מעט בני אדם "ללא דת". מ־260 אלף לפני עשור וחצי, ל־380 אלף בשנת 2020.

למה איזנקוט?

מישהו, לא זוכר מי, כתב השבוע בטוויטר משפט שהצחיק אותי: אחרי שלוש שנים בפוליטיקה, גדי איזנקוט החליט להיכנס לפוליטיקה. משפט מצחיק – אבל עוד מוקדם לדעת אם הוא גם נכון. כבר כמה שבועות, אולי חודשים, שסביב איזנקוט מסתובבים לא מעט אנשים בניסיון להבין מה הוא רוצה, ונכשלים. לזה יכולות להיות שתי סיבות: אולי הוא טוב מאוד בלהסתיר מה הוא רוצה – אולי הוא עצמו לא יודע מה הוא רוצה. ובזה כמובן, אין שום חטא. איזנקוט אף פעם לא נראה כמי שפוליטיקה במיוחד מלהיבה אותו. לאחר שעבר טרגדיה אישית, וגם בלי קשר אליה, מותר לו להתלבט כמה זמן שירצה לפני שיחליט.

כשנודע השבוע שבמחנה הממלכתי ייערכו פריימריז, היו מי שטענו שמדובר בתרגיל פוליטי של בני גנץ שמטרתו למלכד את איזנקוט במפלגה. בהתחבר למשפט המצחיק מטוויטר (אני יודע, יודע שזה כבר לא טוויטר אלא X), גם על זה אפשר לומר משהו: אם איזנקוט נופל בתרגילים של גנץ, הוא כנראה לא מתאים לפוליטיקה. ליפול בתרגילים של בנימין נתניהו, של אריה דרעי, זה לגיטימי. גנץ נפל בהם כמה פעמים, ועוד היד נטויה.

ליפול בתרגילים שלהם, זה טבעי, ולפחות פעם או פעמיים אפילו נסלח. ליפול בתרגיל של גנץ זה קצת מצחיק. אלא אם יתברר שבזמן שאיזנקוט חשב מה הוא רוצה לעשות, גנץ למד לעשות תרגילים. ימים יגידו אם למד, ואם מה שלמד יהיה לטובת מדינת ישראל (התרגיל המחוכם האחרון של גנץ היה חוק הגיוס המרושל והחנפני שניסה להעביר, ושהממשלה הנוכחית רוכבת עליו כרגע).

נתעכב עוד קצת על איזנקוט. מצבו נבדק ביותר מסקר אחד בחודשים האחרונים. הנה כמה תובנות שאפשר לשאוב מהם. ראשונה – אין לו אוהדים בימין. אם מישהו חושב שהמראה הדובי, הלבביות הנעימה, העבר הפריפרי, המוצא, החספוס, יפילו ברשתו מצביעי ליכוד שמחפשים בית, אין לזה סימן בסקרים. בסקר אחד, שבדק אם ישראלים רואים באיזנקוט את מי ש"מייצג אותם פוליטית", רק 1% מהמשיבים תומכי הליכוד השיבו בחיוב. 76% מהם אמרו שאין להם אמון באיזנקוט. ממצביעי הציונות הדתית 80% השיבו שאין להם בו אמון. אז אפשר לשכוח מאיזנקוט כמגנט שיש לו כוח משיכה מהמחנה השני.

למי יש אמון באיזנקוט? לרוב גדול מהמצביעים של גנץ. וגם לרוב גדול ממצביעי יש עתיד. וגם לארבעה מכל עשרה מצביעים פוטנציאליים של נפתלי בנט. ולשיעור קצת גבוה יותר של מצביעי יאיר גולן. איזנקוט הוא שחקן שצריך להחליט אם לשחק בקבוצה שבה יש עוד שניים־שלושה שחקנים שמשחקים באותה עמדה, פלוס־מינוס. כלומר, תהיה מלחמה על החולצה בהרכב הראשון. קודם מלחמה מול גנץ – אם איזנקוט ירצה לכבוש את המחנה הממלכתי. אחר כך מלחמה כדי למשוך בוחרים מבנט, מיאיר לפיד, מגולן. וכמו שמישהו אמר פעם: המלחמה הזאת היא לא פחות ולא יותר ממלחמה על סידור הכיסאות מחדש במחנה האופוזיציה. סקר של מנחם לזר מיום שני כבר לימד על המגמה הזאת. המחנה הממלכתי תחת איזנקוט קיבלה 3 מנדטים יותר מהמפלגה תחת גנץ. איזנקוט לקח שני כיסאות (מנדטים) מבנט וכיסא אחד מאביגדור ליברמן.

השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, בנתוני המכון למדיניות העם היהודי, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מכון הסקרים פיו, הספר "The Time Traveller's Guide to Elizabethan England" מאת Ian Mortimer.