בניגוד להתמשכות המלחמה בעזה, שנתפסת על ידי רבים מאיתנו כמהלך ציני שנועד לצרכים פוליטיים, הסיפור האיראני נמצא הרבה מעל כל מחלוקת. אין לנו את הפריבילגיה להיות מפולגים גם כאן. ולכן, אנחנו לא. אני קורא כאן לבנימין נתניהו לנצל הזדמנות היסטורית נוספת, נדירה לא פחות. חלון הזדמנויות נוסף, שנפתח אף הוא בימים אלה לזמן קצר מאוד. הזדמנות להשכין שלום זמני. לא עם האיראנים או הפלסטינים או הסעודים. שלום בתוכנו.
אני לא תמים. על הפערים האידיאולוגיים בין הימין הקיצוני ששולט בממשלה הנוכחית לבין הרוב הישראלי הליברלי הנמצא במרכז - אי אפשר לגשר. גם לא על הפערים האידיאולוגיים, המוסריים והחברתיים החוצצים בין האגפים השונים בחברה הישראלית ועל המפה הפוליטית.
לא פיוס אני מנסה לארגן כאן, אלא פסק זמן. היענות לגודל השעה. הדממה זמנית של הכאוס, המהומה ורעשי הרקע שמשסעים את החברה הישראלית מאז הבחירות האחרונות לטובת מאמץ לאומי מקסימלי בכל החזיתות: השגת מטרות המבצע באיראן, סיום המלחמה בעזה ותיקון העוול המוכר יותר בשמו ״שוויון בנטל״.
שעת הכושר הנוכחית לא תהיה כאן עוד זמן רב. מחר, מחרתיים, מקסימום בסוף השבוע, היא תחלוף. הוויכוחים יחזרו, החמיצות תפעפע, הדם הרע ימשיך לזרום ברחוב, כאילו חסר כאן דם עכשיו. זה לא קשה, מר נתניהו. הרי כבר אין הרבה זמן לקדנציה הזו. הבחירות יתקיימו, בכל מקרה, בשנה הבאה. זה מעבר לפינה. אתה לא נדרש לוויתורים מהותיים מדי.
מה שנדרש ממך, אדוני ראש הממשלה, הוא להדמים את המשך ההפיכה המשטרית, לעצור את גל החקיקה המטורלל שמטרתו להמשיך לפרק את מוסדות המדינה, להפסיק את הג׳יהאד המטורלל נגד היועמ״שית וכל מה שסביבה. לקחת פסק זמן. באותה הזדמנות, להורות למכונת הרעל שלך לדומם מנועים, להוריד ווליום. לא עוד תיאוריות בגידה מטורללות, לא עוד התפרעות מופרעת על קצינים, על משרתי ציבור, על אישי ביטחון ועל כל מה שלא בא להם טוב בעיניים. זה הכל.
הצד שלנו יידרש לוויתורים אף הוא. המחאה תדומם מנועים. ההפגנות ייפסקו. כולם יתכנסו לתוך גבולות גזרה רגועים יותר. ועוד משהו: לכולם צריך להיות ברור שאחרי הבחירות הבאות אין חרמות. מי שינצח ירכיב ממשלה, והשאיפה צריכה להיות שהיא תהיה רחבה ככל האפשר.
עוד דבר קטן נדרש כדי שכל זה יקרה (חוץ מרצון טוב): תאריך מוסכם לבחירות, מתישהו במחצית הראשונה של 2026, והקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת המחדל שהוביל ל־7 באוקטובר. כיוון שהתפתחה כאן עלילת דם מטורפת נגד נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, אפשר להטיל על המשנה שלו נעם סולברג את מלאכת הקמת הוועדה.
אה, ועוד משהו: הממשלה תפסיק להחרים את נשיא העליון שנבחר כדין. זה ילדותי, זה מגוחך וזה בעיקר מסוכן. אנחנו עלולים להחליט שאם יצחק עמית לא נשיא העליון, אז נתניהו לא ראש הממשלה ויריב לוין לא שר המשפטים. הלגיטימציה של עמית גדולה בהרבה מהלגיטימציה של הממשלה. לא הוא היה בתפקיד ב־7 באוקטובר. אז בואו נתקזז עם השטויות. צריך להפסיק לפרק את מוסדות הארץ הזו ולהפסיק לקעקע את אמון הציבור בהם, כי אין לנו מוסדות אחרים.
במצב כזה, אם אכן ייקבע תאריך מוסכם לבחירות ותוקם ועדת חקירה ממלכתית, מבחינתי אין מניעה שכל המפלגות הציוניות יצטרפו לאלתר לממשל חירום, שתפקידה יהיה לסיים את המהלכים הצבאיים ולהתחיל בשיקומה הפיזי של המדינה. אם תנוח עליך הרוח, מר נתניהו, אתה מוזמן להוביל חקיקת חוק גיוס שוויוני אמיתי לכולם, בלי טריקים ובלי שטיקים, בלי קריצות ובלי חלוקת סנקציות. גיוס לחילונים, גיוס לציונות הדתית, גיוס לחרדים וגיוס (לשירות אזרחי) לערבים. מי שלא מתגייס, לא מקבל מהמדינה כלום.
אני לא תמים. אני יודע שהסיכוי שנתניהו ינצל את שעת הכושר הזו נמוך עד אפסי. הוא בשכרון כוח עכשיו. הוא מופיע מולנו כל ערב, כי יש הצלחות. הוא מופיע הרבה פחות כשיש כישלונות. ההיסטוריה זימנה לו עכשיו הזדמנות לעשות מעשה שכולו הצלחה. לא אישית - לאומית. הקזנו מספיק זה את דמו של זה. זה לא מספיק להגיד ״כולנו עם אחד״. צריך להוכיח את זה. חלק גדול מהמפגינים הקבועים במחאה נלחמים עכשיו. באוויר, בים, ביבשה ובמודיעין. נתניהו יודע את זה. יש לו הזדמנות להושיט להם יד אמיתית. לשכוח מה שקרה ולנסות לצלוח יחד את מה שיקרה. עד הבחירות. אחר כך, אפשר יהיה להמשיך לריב מאיפה שהפסקנו.
ועכשיו למלחמה באיראן: ההישגים עוצרי נשימה באמת, אבל זה לא אומר שהשורה התחתונה תהיה טובה. בסוף, האירוע יימדד ביכולת של ישראל להסיג אחורה את תוכנית הגרעין האיראנית באופן משמעותי, ולהטיל עליה מגבלות שלא יאפשרו להחזיר אותה לקדמותה. כדי שזה יקרה, חייבים סיוע אקטיבי של ארה"ב. אין דרך אחרת להגיד את זה. זו עובדה.
את המתקן בנתנז ישראל השמידה, או גרמה לו נזק כבד. את המתקן בפורדו, שמבוצר מתחת לאדמה, רק מפציצים אמריקאים יכולים להשמיד. וגם אחרי כל זה, איראן תוכל להתאושש ולשקם את היכולות הללו. צריך את אמריקה וצריך את הקהיליה הבינלאומית כדי להטיל על איראן את כל כובד המשקל, שיאלץ אותה להיכנס להסכם גרעין חדש ומשופר.
הנשיא טראמפ, שחגג אתמול יום הולדת, נמצא עדיין על הגדר. מתלבט אם להכנס ללחימה או לא. הוא לא נדרש לפלוש לאיראן או להקריב חיי לוחמים אמריקאים, אלא להורות למפציצים שלו להחריב עד היסוד את פורדו. ההערכה הזהירה בקרב דיפלומטים בינלאומיים היא שזה יקרה. שטראמפ יעשה את זה. למרות שחלקים ניכרים בסביבתו לוחצים עליו לא לעשות את זה. למרות שפטרוניו טאקר קרלסון וסטיב בנון אפילו מאיימים עליו שלא יעשה את זה. נחיה ונראה.
לאיראן יש כושר היזק משמעותי. לא דומה לחיזבאללה או לחמאס. חיל האוויר וצה״ל הצליחו להוריד את כושר שיגור הטילים הבליסטיים של איראן מ־600 בלילה לכ־100 עד 200 בלילה, מקסימום 50 במטח אחד. זהו הבדל משמעותי ביותר - ועדיין, כמה טילים חדרו והרגו שלושה אזרחים, פצעו עשרות וגרמו להרס רב שכמותו לא נראה ברחובותינו.
בטהרן הרבה פחות נעים. איראן סופגת בימים האלה מכות רצח, מפלות משמעותיות והשפלה חסרת תקדים. כל זה מצוין, אבל לא מבטיח עדיין ניצחון. המאמץ צריך להתמקד בגרימת נזק מקסימלי לתוכנית הגרעין וביצירת מצב שיאלץ את איראן לחזור למשא ומתן בעמדה מוחלשת. זה מה שטראמפ רוצה. אצלנו יש תיאבון בריא יותר, שמתחיל בהפלת המשטר האיראני ונגמר במחוזות דמיון מופלגים אפילו יותר. כאמור, נחיה ונראה.
היום כבר ברור: איראן לא יצאה רשמית ל״פריצה״ לגרעין וגם הוראה מפורשת של המנהיג העליון לא ניתנה. שני האירועים הללו נחשבים ל״אקדח המעשן״, שהיה מאלץ גם את האמריקאים לתקוף. אבל איראן לא הייתה רחוקה משניהם. איראן בעצם החלה להפעיל את ״קבוצת הנשק״. מדענים איראנים החלו לפתח רכיבים שונים, הנדרשים על מנת לייצר את הפצצה. הם עסקו בניסיון לבנות את הנפץ הייחודי הנדרש לפצצת גרעין ורכיבים נוספים. הם ביצעו ניסויים ודיווחו על הצלחתם. הם החלו בהמרה חוזרת של אורניום מועשר לצרכים של ייצור נשק גרעיני. זה לא מוגדר עדיין כ״פריצה״ מלאה, אבל זו הייתה התקדמות לפריצה.
המודיעין הישראלי זיהה את זה. כשאתה מזהה את זה, אתה צריך להביא בחשבון שיש עוד דברים שלא זיהית. כי ההתפתחויות הללו קיצרו את זמן ההגעה לפצצה, כשבמקביל אי אפשר לתת ערבות לכך שהמודיעין יידע לאתר בזמן אמת התקדמות נוספת, דרמטית אף יותר. אותו הדבר לגבי ״הוראת המנהיג העליון״. ההערכה הייתה כי חמנאי שומר את ״ההוראה״ להמשך, כשהמרחק בין המדענים שלו לפצצה יהיה קצר ככל האפשר.
יש רגעים שבהם צריך לקבל את ההחלטה. לנתונים האלה צריך להוסיף את העובדה שאיראן החליטה להגדיל מאוד את מספר הטילים הבליסטיים שלה מכ־3,000 עד ל־8,000 או 10,000. כמות כזו היא איום קיומי אסטרטגי לא פחות מפצצת אטום. והדבר השלישי, האחרון, שזיהה המודיעין, היה המאמץ לשקם את ״תוכנית ההשמדה״. האיראנים לא ויתרו עליה. להפך. הם היו נחושים והחלו בפעולות נמרצות להקים אותה מחדש. לחמש מחדש את חמאס וחיזבאללה, להגדיל מאוד את הכוח הטילי/רקטי ולהמשיך להתקדם לגרעין.
כיוון שאיראן איבדה את ההגנה האווירית שלה ואת שני הפרוקסיז המרכזיים שלה (חיזבאללה וחמאס), נוצרה הזדמנות. אולי בלתי חוזרת. כל מערכת הבטחון המליצה ללכת על זה. מהרמטכ״ל דרומה. אפילו דחפה. במצב כזה, ההחלטה שהתקבלה הייתה מחויבת המציאות. אבל יחד עם זה היה בה גם אלמנט של הימור. אם הוא יצליח, יהיה כאן צל״ש. אם לא, עדיף לא לחשוב על זה עכשיו. את המלחמה הזו באמת חייבים לנצח ביחד.