בתחילת המערכה הישראלית נגד איראן, דונלד טראמפ עוד נקט זהירות. "אני מודע למה שישראל עושה, אבל אני מתכוון להמשיך את השיחות עם איראן ביום ראשון", אמר. זה היה טון שקול, שמרני כמעט. הוא שידר רצון להותיר לעצמו מרחב תמרון. טראמפ לא מיהר להיכנס פנימה. אפשר להבין למה – התחייבות לתקיפה צבאית אמריקאית היא מהלך שאין ממנו חזרה. והוא ידע את זה.
אחרי שהצהיר באופן כל כך ברור ש-America First (אמריקה תחילה), הוא חש צורך לעמוד מאחורי הדברים, רק שהצורך הזה נכנע מהר מאד לצורך האישי של טראמפ לגזור קופון. ככל שפעולותיה של ישראל זכו לשבחים בינלאומיים, ככל שהתברר שהעולם – אפילו אירופה – מתייצב לצדה, וככל שהדהדו התמונות מטהרן של מערכת הגנה משותקת, פיצוצים, ופקקי ענק - טראמפ מתחיל לשנות ניגון.
הציטוטים שלו מספרים את הסיפור' זה היה הציטוט שפתח את המערכה: "We knew everything, and I tried to save Iran from humiliation and death" (ידענו על הכול ואני ניסיתי להציל את איראן מהשפחה ומוות), וזה הציטוט שלו לאחר כמה ימי הצלחות: "I have no mood for negotiations - I expect nothing less than complete surrender" (אין לי מצב רוח למשא ומתן, איני מצפה לדבר זולת כניעה מוחלטת), מלווה בציטוט יותר קצר ואך גם מאוד ניצי "There's more to come – a lot more" (יגיע עוד, עוד הרבה).
אז מה קרה פה?
הפסיכולוגיה האישית נכנסה לפעולה. טראמפ הוא אדם שלא יודע לעמוד מן הצד כשאחרים זוכים בתהילה. זה לא פחד להישאר מחוץ למשחק – זה פחד לא להיות מזוהה עם הניצחון. ברגע שהמהלך הישראלי הפך להצלחה תודעתית, טראמפ כבר לא יכול היה להישאר בעמדת משקיף.
זה דפוס מוכר מהקשרים אחרים בקריירה שלו. האיש שמכור לאקשן, שמחפש דרמות עם סיום ברור, ראה את האירוע מתגבש – והוא לא היה חלק ממנו. בכל פעם שיש הזדמנות "לנצח" או להיות חלק מהישג גדול, טראמפ לא מצליח להתאפק. הצורך להיות לא רק חלק מהסיפור, אלא הכוכב הראשי שלו.
הפסיכולוגיה של ה-FOMO הנשיאותי
יש כאן גם משהו שאפשר לכנות "FOMO נשיאותי" - הפחד להחמיץ רגע היסטורי. טראמפ חווה לחץ כפול: מצד אחד, הוא נשיא אמריקה ואמור להוביל; מצד שני, הוא רואה שישראל מובילה והעולם מחא כפיים. זה יוצר דיסוננס קוגניטיבי - איך זה שהוא לא במרכז הפעולה?
התגובה שלו - המעבר החד מזהירות לאגרסיביות - מזכירה את מה שפסיכולוגים מכנים "reactive narcissism". כשנרקיסיסט מרגיש שהתעלמו ממנו או שאחרים גונבים את הזרקורים, הוא מגיב בהתנהגות מוגזמת כדי להחזיר את עצמו למרכז. הציטוטים שלו - "We knew everything", "complete surrender" - אלה לא רק הצהרות מדיניות, אלה צעקות של "הי, אני כאן!"
ואז הגיע הדחף לתקן את זה. הזיגזג בעמדותיו – קודם שיחות, ואז תקיפות, ואז "הזדמנות אחרונה", ואז "כניעה מוחלטת" – אינו רק טקטיקה, אלא שיקוף של צורך עמוק: לשלוט בנרטיב. להפוך מדמות משנה למוביל העלילה.
יש כאן גם מנגנון פסיכולוגי מעניין של "retroactive ownership" - הטענה לבעלות רטרואקטיבית על הצלחה. "We knew everything" זו דרכו של טראמפ לומר: "בעצם, זה היה הרעיון שלי מההתחלה". זה מאפשר לו להימנע מהתחושה הלא נוחה של להיות מופתע או מוקפא על ידי אירועים.
כשהאגו פוגש את המציאות
ולתוך זה נכנסה גם המציאות. הדיווחים על מצבו הבריאותי הקשה של המנהיג העליון באיראן, על חוסר יציבות פנימית בטהרן, על אפשרות של שינוי משטר – הם תרחישים שאף נשיא אמריקאי לא ירצה להחמיץ. ובוודאי לא טראמפ.
כאן מתרחש משהו מעניין: הפסיכולוגיה האישית והגיאופוליטיקה מתמזגות. זה לא שטראמפ פועל רק מתוך אגו – יש כאן גם הזדמנות אמיתית, חלון של זמן שעלול להיסגר. אבל הדרך שבה הוא מגיב לה – מהר, חד, ללא מרחב תמרון – זה כנראה יותר על הצורך הפנימי שלו מאשר על חישוב קר.
לכן האולטימטום החריף, לכן ההצהרות על אפס חשק לדיפלומטיה. זו לא רק אסטרטגיה – זה אינסטינקט. כי ברגע האמת, טראמפ לא רוצה להיות זה ש"ניסה למנוע" את ההתנגשות. הוא רוצה להיות זה שניצח בה.
זה מעלה שאלה מהותית על איך מנהיגים מקבלים החלטות במצבים דחופים. כמה מהחלטות גורליות נגזרות מחישוב רציונלי של אינטרסים לאומיים, וכמה מהן מונעות על ידי דינמיקות אישיותיות עמוקות? במקרה של טראמפ, הגבול בין השניים נראה מטושטש עד כדי היעלמות.
זה אומר שאמריקה כנראה נכנסת למערכה. לא בגלל שזה הכרחי מבחינה אסטרטגית, אלא בגלל שטראמפ צייר את עצמו לתוך פינה. הוא הפך את עצמו לבעל הסיפור הזה, ועכשיו הוא חייב לכתוב לו סוף שמתאים לתדמית שהוא בנה לעצמו.
זאת הסכנה המשמעותית ביותר במנהיגות נרקיסיסטית: לא שהמנהיג יקבל החלטות רעות, אלא שהוא יהיה חייב לקבל אותן כדי לא לפגוע בתדמית העצמית שלו. טראמפ עכשיו לא בוחר בין שלום למלחמה - הוא בוחר בין להיות נתפס כמי שמאיים בחינם, לבין להיות נתפס כמי שמקיים את האיומים שלו. בהינתן מי שהוא, הבחירה כבר ברורה. השאלה היחידה שנותרה היא עד כמה רחוק הוא יהיה מוכן ללכת.
התרעות פיקוד העורף