כששכבנו שנינו על מזרני היוגה שפרשנו במרחב המוגן, אמרתי לו בין בום עוצמתי אחד לשני שאני חושבת שכשכל זה ייגמר, וזה אכן ייגמר בסופו של דבר, העם הזה צריך לקבל צל"ש - אם לא פרס נובל - על חוסן, חוזק ועמידות. על יותר משנה וחצי של מלחמה ותרחישים מופרכים מכל דמיון, שאפילו התסריטאים בהוליווד מחווירים מבושה לנוכח מה שהמציאות כותבת עבורנו.
זה לא רק החוסן שמביא לנו את הפרס, אלא גם חוש ההומור המופגן שנוכח ברשתות החברתיות, שמחזיק מעמד גם כשבחוץ נדמה שהשמיים נופלים, ביחד עם הטילים. תשמעו, אפשר לומר עלינו הכל, אבל איך שלא נסתכל על זה, אנחנו חתיכת עם ללא צל של ספק.
בין הפוגה של צחוק, לדאגה אם הבום נשמע חזק מדי, לדיווחים השוטפים נטולי הפילטר בטלגרם, שמעדכנים על מה שקורה מחוץ למרחב
המוגן הפרטי - אני מגיעה להחלטה שאני רוצה להתמקד בטוב. במקום לפמפם לעצמי את החרדה מדיווחים אינסופיים ופרשנויות שנועדו להעביר את הזמן, אני אנסה הפעם להתמסר עד כלות לחוסר הוודאות הזה, לאמונה שבסופו של דבר הכל יהיה בסדר, ולידיעה שאי אפשר לאחוז בשריר השליטה במקום שבו היא לא קיימת. הרי כל ניסיון לשלוט במצב נועד לכישלון, ואיש מבין הפרשנים שיושבים באולפני הטלוויזיה ונותנים טווח זמנים ותחזיות לא באמת יודע מה צפוי.
חוץ מלהתמגן כמו שצריך, אין אלא להתפלל לטוב, להאמין שיהיה טוב, להתמסר. אני לא רוצה לעשות את זה רק כי אין לי ברירה. זה קשור לא רק למלחמה אלא גם לחיים עצמם. שריר ההתמסרות והאמונה הוא משהו שצריך לאמן.
אמונה זו לא דת, והיא לא דבר פשוט לביצוע, אף שהיא נראית כך. אנחנו מתוכנתים אחרת בעולם הזה, מלמדים אותנו מילדות להגיב למציאות רק כפי שהיא נראית לעין, לא להטיל בה ספק, לא להעז להאמין שיש משהו מעבר. יש שיאמרו, ואני שומעת הרבה מהסובבים אותי, שמבינים שהבחירה להאמין בטוב היא דרך להגן על הנפש, היא הדרך ליצור חוסן ולהתמודד עם הסערות שבחוץ. יכול להיות שהם צודקים, שבמקרים מסוימים אצל אנשים מאמינים זה בדיוק המניע. זה מה שנותן להם את האפשרות להביט מעל המציאות, מעל מה שמובן מאליו כסיבה ותוצאה.
אני חושבת על זה גם בימים ה"רגילים" - אלה שבהם אין אזעקות, רק החיים עצמם, שקל מאוד להישאב לתוכם. המקום הטבעי שבו אנחנו חיים בתוך אשליית שליטה. לוחות זמנים, תוכניות מגירה, יעדים, לו"זים, דאגות, ומחשבות אינסופיות על מה שכבר היה ומה שעוד יהיה. אנחנו מסמנים מטרות וצועדים אליהן כאילו יש לנו הבטחה שאם נלך לפי מה שתוכנת בן האנוש ייעדה לנו, אז הדרך שלנו תהיה קלה, או לכל הפחות סבירה. רק כשהמציאות חורגת מהתוכנית, כשמשהו משתבש, וזה קורה לכולנו הרי, פתאום מתבהר כמה מעט באמת תלוי בנו.
אז אולי כשזה ייגמר - וזה ייגמר בין שתאמינו ובין שלא, כי זו דרכו של העולם - תהיה לנו הזדמנות פז לצאת מזה מחוזקים, ולהבין שאולי לא כדאי למהר לחזור בדיוק לאותם דפוסים ישנים שנכונים לחיים במרוץ העכברים. אולי זו ההזדמנות להבין שאי ודאות היא לא תקלה, היא לא מקדם חרדה, היא פשוט חלק מהחיים ושהיכולת להניח את הנשק הפנימי של השליטה היא ההפך מחולשה או מוויתור, אלא דווקא אומץ.
בסופו של דבר, אני מאמינה שהחוסן האמיתי שלנו לא טמון בכך שאנחנו יודעים איך להחזיק מעמד גם כשקשה או דווקא כשקשה, אלא בכך שאנחנו מוכנים להרפות דווקא כשמגיע הגל העצום שמאיים לבלוע אותנו. מתוך הבנה, גם אם אינה מגובה בהוכחות פיזיות, שיש בקיום שלנו כאן דברים גדולים מאיתנו, ושגם בלי להבין הכל או לראות הכל בעיניים, אפשר להאמין. לא מתוך בריחה או ניסיון להתמודד, אלא מתוך הסכמה לפגוש את הקיום כמו שהוא: חשוף, לא ודאי, לפעמים מטלטל עד העצם. להאמין זה לא רק לדעת שיהיה טוב, אלא גם לבחור בכל פעם מחדש להישאר פתוחה לאפשרות שזה יקרה. וזה יקרה.