בזמן שהפרשנים טענו שהוא פחדן - נתניהו תכנן את המבצע באיראן | מאיר עוזיאל

כאשר בנימין נתניהו וממשלתו החליטו על המלחמה נגד איראן עמדו מול עיניו כל סוגי ההתפתחויות. זה היה שיקול קשה. נתניהו ידע שיהיה מחיר, אבל איש לא יכול היה להיות בטוח מה המחיר. זו ההחלטה הקשה ביותר שמנהיג ישראלי היה צריך להחליט מאז ההחלטה של בן־גוריון על הקמת המדינה. ב־1948 בן־גוריון החליט לפעול, אף שהיו שהזהירו בטיעונים הגיוניים שזה יביא לחיסול היהודים החיים בארץ ישראל. בסופו של דבר התגברנו אז, אבל מעולם מאז לא שילמנו מחיר כל כך כבד, בערך אחוז מהתושבים היהודים בתש"ח. היום אחוז אחד הוא כמאה אלף איש מתוך כל תושבי ישראל.

כאשר רואים במפות את ישראל מול איראן, מוצגת כל הדילמה שבפניה עומד מנהיג כמו נתניהו. ישראל נראית כמו רסיס קטנטן מתוך הגוש הענק שהוא איראן. כמו ענף קטן שנפל מעץ ענק. אלה השאלות שעמדו בפני נתניהו. מה השיקולים האסטרטגיים של איראן, שיקולים שאותם נתניהו היה צריך להביא בחשבון? האם האיראנים ינטשו את תוכנית הגרעין כמו שעשה סדאם חוסיין בתקופת בגין, אחרי שטייסים ישראלים השמידו את הכור האטומי העיראקי? או האם יעדיפו להיגרר למלחמה הרסנית מתוך תאוות נקם? 

כאשר נתניהו תקף, טראמפ אמר: “נתתי לאיראן אולטימטום של 60 יום, והיום הוא היום ה־61". האם טראמפ ספר עד 60 יחד עם נתניהו? 
אני חושב כמה קשה היה לנתניהו לקבל את ההחלטה הזו. הטוב ביותר עבורו היה לא להחליט. נתניהו ידע שיהיו מחירים. אני מניח שלפני כל החלטה כזו צופים מה יהיו ההשלכות שלה ומה יהיו ההשלכות של ההשלכות. בעצם מהמרים. תמיד מהמרים. זה הימור על מדינה שלמה, והימור כזה לא עושים אם לא מרמים קודם את כל הקזינו, ובטוחים בתוצאה. ניתן להניח שנתניהו שקל ובנה תוכנית נועזת ואמיצה מאוד שתבטיח הצלחה בסופו של מאבק. עם זאת, מאבק הוא תמיד עם מחירים, ותמיד יש בו גם בלתי צפוי. המחירים הם חיי ישראלים אקראיים. מה שנקרא בלתי מעורבים. זה נורא. זאת אומרת שכל אחד מאיתנו, מגיל יום עד גיל 119, שותף במערכה. אנחנו חלק ממרכיבי הכוח. קשה מאוד להחליט החלטות כאלה, ומכיוון שאנחנו דמוקרטיה, נתניהו גם מבין שבמקרה שהמחיר יהיה גבוה ממה שהישראלים מוכנים לשאת הוא ישלם באיבוד האמון בו. 

ההונאה לקראת המבצע הזה הייתה מושלמת. פרשנים בטלוויזיה הודיעו והוכיחו שנתניהו לעולם לא יתקוף באיראן, הציגו עובדות שלפיהן זה לעולם לא יקרה עם נתניהו, כי נתניהו רופס והוא אפס והוא פקה פקה וכל מיני הוכחות מוצקות מהסוג הפטפטני הזה. הוכיחו בעליצות מרושעת שיש קרע בינו לבין טראמפ. קולות מהאופוזיציה לשלטונו לעגו לו וזעקו שהוא לא מבין את אמריקה וכי לטראמפ נמאס ממנו. זו בעצם המלחמה נגד איראן וגם המלחמה נגד ביבי. 

האם ייתכן שכל זה היה יכול להיות כבר מאחורינו מזמן, אם ההתקפה על איראן הייתה יוצאת לדרך כבר לפני שנים, כאשר נתניהו רצה בה, לפי פרסומים רבים, אבל אז ראש המוסד מאיר דגן רץ לארצות הברית כדי לחשוף את התוכנית, ולהפציר במעצמה הזרה (אם כי הידידותית) ארה"ב לעצור את ראש ממשלת ישראל, תוך שהוא מדלג על כל כללי הביטחון וכל כללי הסדר במשטר דמוקרטי? לא נדע מה היה קורה אילו גם מאיר דגן וגם שמעון פרס וגם כל כך הרבה רבים אחרים שהיו בין עוצרי המגמה לתקוף את הגרעין האיראני בזמן, לא היו מכשילים את ביבי. רובם אינם בין החיים כדי להביא עכשיו את גרסתם והסבריהם. התחושה היא בכל אופן שנתניהו היה חייב להתגבר במשך שנים רבות על הרבה קטני אמונה שלא הבינו כמוהו את הזירה ואת ההיסטוריה. רק בפברואר השנה רמז נתניהו משהו על כך בעדותו, במשפט שמדינת ישראל מנהלת נגדו באשמת סיקור אוהד שלא היה באתר וואלה. תוך כדי העדות על דוכן הנאשמים בנושא הטיפשי הזה, אמר נתניהו פתאום משפט רב־ערך כזה: “בהזדמנות אחרת אספר שדגן סיכן את ביטחון ישראל בהתנגדות שלו, הלך לקצוות שאי אפשר לתאר. אני אספר אם תרצו", אמר. אנחנו רוצים, חשוב לדעת. 

דגן עצמו הודה שהוא הכשיל בעבר את תוכנית נתניהו (וגם תוכנית אהוד ברק כשר הביטחון) לתקוף את הגרעין האיראני. בתוכנית הטלוויזיה “עובדה" לפני כתשע שנים, דגן, ראש המוסד לשעבר, אישר למראיינת אילנה דיין שמסר מידע מדיונים סודיים שהשתתף בהם עם נתניהו, והתוודה על כך שהוא עשה זאת כדי למנוע ולהכשיל תקיפה ישראלית נגד הגרעין האיראני. 

והיה לביבי גם ויתור משפחתי קטן לעשות. ההתקפה על איראן יצאה לדרך אף שברשתות ובתקשורת רצה השערה שלא יתקיפו לפני החתונה של אבנר, בנו של ראש הממשלה. להקות שונאים כבר התארגנו להפריע לזוג הצעיר בחתונתם, במה שהיה יכול להיות אחד הימים המכוערים והבהמיים ביותר בתולדות החתונות בישראל. חגיגת החתונה נדחתה. האמא של החתן ואמה של הכלה הניחו בצד את השמלות, והן ישמחו ויתרגשו ביום אחר. אולי נשמו לרווחה גם החברות של הכלה שביררו את כל השאלות המשפטיות על גובה המתנה שהן יכולות להביא, ורעדו מפחד שמא עשו שגיאה בהבנת איזו הנחיה משפטית, כך שאחרי שהצ'ק שלהן יגיע לכלה, המשטרה תפרוץ לביתן בבוקר והן ייאזקו ויוסעו בניידת במשך שלושה לילות ללא שינה ממקום למקום, ואז יזרקו אותן לתא עם פשפשים משטרתיים שיודעים לעקוץ עד שתסכימי להיות עדת מדינה, וכל זה משום שחרגת מגובה סכום המתנה המותר לתת לכלה של הבן של ביבי על סמך הנחיות היועמ"שית ועל פי גחמות הסבירות של השופטים. 

מרגע פתיחת המלחמה הסיכון נעשה יותר רציני והוא על כל אחד מתושבי המדינה. כולנו חלק מן המלחמה, כולל חרדים וערבים. כל אחד חייל שהסיכוי שלו להיות מחיר מלחמת הקיום הזו הוא אחד חלקי כל תושבי המדינה. שונאי נתניהו במצוקה רגשית. מאמר ב"מעריב" של הפסיכולוג הקליני ד"ר עפר גרוזברד מקונן על סכנת מות השנאה של האנטי־ביביסטים לביבי, והוא מנחם במשפט שמסגיר את הטירוף, במעין נחמה שלא צריך לדאוג, עוד נחזור ונשנא אותו שוב שנאה לא רציונלית, “אבל ברגע זה דומה שהוא קנה את עולמו במעשה נועז זה שהציל את ישראל - או לפחות דחה - שואה גרעינית", ככתוב במאמר. יש עוד הרבה התבטאויות דומות של אנשים שעולמם התמוטט כי הם הבינו שהוכח עכשיו שביבי מנהיג ראוי, וכי הוא איננו אותו אדם שהם הסיתו נגדו בלהט בכל סוגי וסגנונות ההסתה. אפילו גרוע יותר מבחינתם: גם הם עצמם רואים זאת.

העוינות לביבי ניזונה מכל סיגר ומכל רכילות, ואפילו מצבע השיער של ביבי, והעלתה פרטים טפלים אלה לדרגת הדבר החשוב ביותר בעולם. כל מה שרוב הישראלים ביקשו כל הזמן משונאי ביבי זה רק זאת: תפסיקו להתייחס אל ביבי כאל האסון הגדול ביותר בחיים ותבינו שהוא אדם. אומנם אדם בעל יכולות אינטלקטואליות וראיית מציאות מעל לממוצע, אבל בכל זאת אדם שיש לו חולשות ולכן הוא לפעמים מעשן סיגר או לא שם לב שהספר שלו השתמש בשמפו שגורם לשיער להיראות סגול. הכל מעוות, וטפל הפך לעיקר בראיית שונאי נתניהו, לכן רבים מהם מבולבלים רגשית וקרועים ופגועים עכשיו. 

לאיראן אין כנראה רצון לגרור את ארצות הברית ואת המערב למלחמה. גם זה מהלך אסטרטגי של נתניהו, כי כך, כדי להיזהר ממשיכת ארצות הברית למלחמה, האיראנים אולי ירסנו את עצמם. ההרגשה ביום שישי, כאשר המלחמה הזו יצאה לדרך, הייתה הרגשה של שמחה מסוכנת. הרגשת שמחת ניצחון, וחשש בצידה. הרבה מלחמות נפתחו בניצחון גדול ונגמרו בכישלון כואב. כל רגע ביום שישי שבו נתבשרנו על ההתקפה והשמחה פרצה, אתה חושב, לצד שמחת הניצחון, על מה יקרה אם הכל יתהפך ואז תרגיש טיפש בגלל האופוריה שהייתה לך קודם.

זאת השאלה שעמדה מול נתניהו. שאלה שעמדה בפניו תוך כדי המשפט, תוך כדי המאבקים הפוליטיים עם החרדים, תוך כדי אינסוף השטויות. זאת השאלה האסטרטגית שעמדה מול ראש ממשלת ישראל: האם נצליח לבטל את היכולת והרצון הגרעיני של איראן לתמיד או לפחות לשנים רבות? האם אחרי כל זה ישראל תתרפא מן המחלוקות המדומות, ונוכל לפעול ביחד, ולא רק לשבת ביחד בממ"ד או במקלט של הבית המשותף? 
הטוב ביותר עבור ישראל, וזה יוכיח שההחלטה של נתניהו הייתה נכונה והסיכון מחושב, זה שהאיראנים, מתוך הבנה ריאלית של המצב, יחליטו להפסיק להגיב בירי טילים על אוכלוסייה בישראל. מה שיוביל להפסקת אש. איראן יכולה להחליט אם היא תסבול יותר פגיעות במקרה ששליטיה ימשיכו להגיב בטילים, או שלא תגיב ותסבול פחות. 

ומול כל זה ניצב נתניהו. נתניהו הוא בשר ודם, ואין אדם נטול חולשות. אין בן אנוש שהוא לא אנושי. וכאדם, הלחצים, הרדיפות, ההשמצות, הרשעות המשפטית והכוחניות של מוקדי הכוח האחרים כלפיו, יכולים לעוות את ההחלטות שלו, החלטות שהוא חייב לקבל רק מתוך שיקול דעת ובראש נקי. איך הוא מצא את השקט להחליט בתוך הרעש הזה שסביבו? זה נראה כמעט מעבר ליכולת אנוש. הדבר הכי קשה לי הוא לכתוב מילה טובה על מנהיג. אני מאמין שמנהיג הוא אדם שמשרת אידיאל, הוא לא יכול להיות האידיאל. עם זאת אני מוכן לשמוע מישהו סותר את העובדה הברורה הזו שכאן מול העיניים: כל העת ובתוך כל הסחות הדעת הוא הצליח לתכנן, לבנות, לנתח, להעלות רעיונות יחד עם מערכות הביטחון. כך שנים רבות לפני ההתקפה הזאת, המתוכננת באופן כל כך מפתיע. רעשים היו ועוד איך. זה לא הסיט את החזון ואת ראיית המציאות הצלולה של נתניהו. במידה רבה אפשר למצוא את השורשים של החזון הזה במכתבים שהוחלפו בין יוני לבין ביבי כששניהם היו צעירים מאוד.

“אני מעדיף לחיות כאן תוך לחימה מתמשכת מלהיות חלק מן העם היהודי הנודד. כל מקרה של התפשרות יגרום לקרוב הקץ. כיוון שאין לי כוונות לספר לנכדים שלי על מדינת היהודים במאה העשרים כעל אפיזודה חולפת וקצרה באלפי שנות נדודים, אני מתכונן להיאחז כאן בכוח רב". כך כתב יוני לביבי כששניהם צעירים מאוד ואלמונים עדיין. מעט צעירים הם בעלי עומק כזה (וגם האח השלישי, עדו, היה בסיירת מטכ"ל, וגם הוא, הצעיר מהם, בעל חזון ציוני ואנושי וראייה חדה). הרי היה יותר קל ויותר טוב לנתניהו לשבת בתוך הבוץ הפוליטי הרגיל ולשקוע בו, להשפריץ בוץ על היריבים הפוליטיים, לחטוף בוץ בחזרה. יש פוליטיקאים ויש פרשנים פוליטיים שזה נראה להם הדבר החשוב ביותר. הכי טוב היה לביבי להימנע מכל החלטה כל כך מחייבת וכל כך גורלית.

סביבו שלטה תסמונת "אי אפשר", ותסמונת "לא כדאי" ותסמונת "זה מסובך מדי". ואגב, עכשיו שולטת תסמונת "אני אמרתי שאפשר", תסמונת "אני אמרתי שצריך", ואפילו תסמונת "אני בעצם עשיתי הכל, ובלעדיי זה לא היה קורה".  ביבי כנראה ידע גם מתי נכון לא להחליט. על פי מידע, באפריל כבר רצו להתקיף אבל ביבי חיכה ועצר. כי עכשיו, ב־13 ביוני, התיאום עם ארצות הברית טוב יותר.

ביום חמישי בבוקר, אותו יום שבלילה שלו החלה התקיפה באיראן, ישבתי בקפה בחוף הים עם אנשים מהרמה הגבוהה ביותר של יחסי החוץ של ישראל. בעודי שותה מיץ גזר מול הים הצלול, ונהנה מהחברה, הם לא ויתרו על שאלה אליי בטון עוקצני: נו, מה אתה אומר על ביבי? 
עוד לא ידעתי והם לא ידעו איזו החלטה עומדת לפתחו. מה הוא עומד לפקוד על הצבא בקרוב, ואולי הפקודה כבר נחתמה באותם רגעים ולא ידענו. אמרתי בערך ככה: “כדאי לנו לנצל את היכולות של ביבי כמה שאפשר. ננצל אותו כל זמן שהוא מסכים שננצל אותו". אני לא תמים ואני יודע שתשובה כזו לא תיענה בהנהון הסכמה. “מה היכולות שלו?", קנטרו אותי. ניסיתי למנות: יש לו ראייה אסטרטגית, חזון, עמידות שמעבר ליכולת אנוש. 

אני לא אוהב לשבח מנהיגים (ונכון שלנתניהו הייתה נקודה מתה בראיית חמאס כמו לכל הישראלים בפוליטיקה, בתקשורת, בצבא, במודיעין, באקדמיה, באומנות ובכלל), אבל כמה אנשים אתם מכירים שמסוגלים לבטל רעשי רקע כל כך צורמים בכל פעם מחדש, ופעמיים בשבוע לעבור מהמשפט והעדות על שטויות להחלטות מדיניות כל כך גורליות? 

יום קודם להתקפה, כך מתברר ממקורות אמינים, הייתה שיחה בין טראמפ ונתניהו. מה היה בה? האם טראמפ הזהיר את נתניהו או להפך? פרשנים בדרך כלל נטו לומר לפני שההתקפה יצאה לדרך שטראמפ עוצר את נתניהו. כשההתקפה על איראן החלה וצה"ל והטייסים שלנו הפליאו את כל העולם במבצע שלא היה כדוגמתו, השאלה שהפרשנים שאלו היא: האם ייתכן שארצות הברית לא ידעה על כך?
זה מה שישראל מצטיינת בו, ונתניהו ידע להוביל ולהחליט, ובלי היכולות הסופרמניות האלה ישראל כנראה הייתה מושמדת באכזריות המוכרת באזורנו. 

נתניהו הוביל את כל תסבוכות הדילמות האלה, תוך תכנון מדויק ומדוקדק, וכל זה תוך כדי אינסוף הפרעות לעבודתו והשתלחויות פרועות נגדו שהיו משגעות כמעט כל אדם אחר, כל פוליטיקאי אחר. נתניהו ניהל מדינה בזמן שנותר לו מהמשפט ומשאר המאבקים הטיפשיים נגדו שחלקים כוחניים מישראל היו כל כך שקועים בהם. הוא מצליח לשמור על שקט נפשי בשטח שהוא מנקה לעצמו גם נוכח השנאה הרגשית הבלתי נשלטת שמופנית נגדו. הוא פועל באי של רוגע תוך כדי צרחות וזמבורות.

יש לו יכולת ליצור שלווה הדרושה להתרכזות במה שחשוב גם מול הכתובות שהוא רואה בכל פינה בארץ, הן בשלטי ענק והן בגרפיטי, והן בשלטי שנאה שמפגינים הכינו בבית. שנים הוא חי מול גידופים גסי רוח, החל מ"לך" וכלה ב"מחריב ישראל" ושאר ביטויים וולגריים. הוא כאילו רואה צלול דרך כל זה, כאילו שלא ראה ולא שמע דבר. דרך הכותרות, הנאומים הצווחניים בהפגנות והמגפונים הצורחים לו באוזן הוא שמע רק את הצלילים שצריך לשמוע. 