איזה שבוע, What a week. כפי שכתב יוסי בנאי לגשש החיוור (בהתאמות הנדרשות): "עוד רבות יתואר, יסופר ויושר על אותו מבצע אשר חזו עינינו ברגע זה". כמה נכתב כאן על המתחולל בראשו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. על בנו של ההיסטוריון - שפונה עכשיו לסכם 40 שנות מנהיגות וכותב את המורשת שלו.

על מי שמתחילת שנות ה־20 לחייו, אחרי שאיבד את אחיו שנפל במאבק נגד הטרור, נשבע להילחם בעצמו בטרור. האיש שקם כל בוקר (אחרי שלוש שעות שינה) לבדוק את שלמות הקואליציה, אבל מבין בסוף היטב שמנהיגות אמיתית נבחנת באומץ לקבל החלטות. איך אמר שוב ושוב נתניהו על מנהיגות? "עם החזקים עושים עסקים".

נתניהו שיחק אותה ביג־טיים, אבל מגיעה מילה טובה גם לאופוזיציה, ובכלל לשונאיו של ראש הממשלה, שהתעלו על עצמם לטובת גודל השעה, והבינו שכולנו פה ביחד, במדינה שאויביה שואפים לכלותה, ושאם חפצי חיים אנחנו ורוצים להמשיך לנשום את האוויר כאן, צריך להכות במי שמעשירים עוד ועוד אורניום כדי להשמיד את כולנו במכה.

העולם עומד מנגד ומתפעל מישראל הקטנה, שהעזה וקמה על אויביה. אפילו קנצלר גרמניה הודה שישראל "עושה את העבודה המלוכלכת בשביל העולם" (הו, האירוניה). המטוסים שלנו חגים בשמי איראן כאילו היה זה מטס יום העצמאות כאן בתל אביב. כמה אומץ, כמה עוצמה, כמה גאווה.

ומירושלים - לוושינגטון. עוד מנהיג שהטור לא מסתיר את חיבתו (ולפעמים את כעסו) הרבה אליו, בזכות חשיבתו המקורית, הישירות הלפעמים ילדותית אך המקסימה שלו, ובוודאי בשל אהדתו לישראל - הנשיא דונלד טראמפ. בא לי להסתייג, לכסתח את עצמי, להימנע מהתנצלויות עתידיות, אבל יאללה - חיים פעם אחת, וכדי לכבוש פסגות צריך גם להסתכן בחיים.

אני לא רואה איך טראמפ לא מזנק על עגלת הניצחון הזאת. הנשיא בבית הלבן מבין שהוא יכול להצטייר כאיש שהציל את העולם דרך המזרח התיכון. כשהוא מפזר ציטוטים "על הדרך" במסיבות עיתונאים על הדשא, עם אמירות כלליות ש"נדע בתוך שבוע, אולי פחות, מה קורה", אני לא מאמינה שיש לו דרך לצאת מזה. הוא בנתיב הבטוח לשמי טהרן.

נלהב מכוח ההחלטה, מעיני העולם שנשואות אליו, טראמפ – לדעתי - כבר החליט. כוכב הטלוויזיה ייהנה מאפקט ההפתעה שיעניק (שוב) לצופים. סליחה, למנהיגי העולם ואזרחיו. נתניהו ואנשיו, קבלו ספוילר: ראש הממשלה הישראלי יישאר לגרוף את התהילה בירושלים, אבל נשיא ארה"ב, במופע קסמים טראמפי קלאסי, ישתלט על האירוע, וייצא כמנצח הגדול - שאלו יהיו הצרות שלנו. במקום האיראנים. יאללה, להמשיך בכל הכוח.

אין כמו אמא

יש לנו, העיתונאים, קטע כזה, להתנתק רגשית מאירועים. כדי שלא יכאב. פסיכולוגים יכנו את זה ודאי "מנגנון הגנה". במקצוע שלנו הנגיעה בצער, בשכול, בחטיפות, בחוסר המזל וברוע שהחיים יכולים לפעמים להציע, היא יומיומית. אפשר לפעמים להשתגע. לא כביטוי, באמת. אני בחרתי במקצוע העיתונאות, אבל התנתקתי מהניתוק. קיבלתי את העובדה שאני אחרת. לוקחת הכל ללב ולבטן, חיה, נושמת וחולמת את הזוועות שמשתפים איתי המרואיינים שלי, ותמיד חוששת שמא יאונה לאהוביי משהו רע.

השבוע, בזמן ששהיתי כמו כל עם ישראל בממ"ד (הודות לחמותי המהממת נירית, שמארחת אותנו אצלה בלילות), דיווחתי בחמ"ל הערוץ שבו אני משדרת על נפילה בסביבת הבית של אמא שלי, הבית שבו גדלתי אני כילדה. הזעקתי את אחיי שגרים בסביבה אל הבית האהוב שלנו. הם חיכו לאמא ביציאה מהמקלט, בין ההריסות, במה שהיה נראה עד לפני רגע כמו לובי של בניין והפך בשנייה לאתר זכוכיות והרס.

אומרים שהומור הוא כנראה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם קושי. אצלי בבית זה תמיד היה כך. הבית אומנם חטף כהוגן, אבל לחלונות ולדלתות שלום. אמא שלי, מהצעירות בבניין, פרגית שתחגוג בשנה הבאה 70, הודיעה לי חגיגית שהיא לא מתפנה לשום מקום. יש לה בית אחד והיא תיהנה מארבעה כיווני אוויר, אשכרה, עם חלונות עקורים ובריזה שלא מפסיקה לבדר את השיער.

ממני ביקשה אמא לא להגיע לנקות את הבית כי "חבל על הציפורניים שלך - אל תדאגי", לחשה לי בחיוך לשפופרת, "לאחים שלך יש כאן אינטרס. יש להם ילדים קטנים משלך. הם צריכים את הבייביסיטר שלי, וחייבים ש'הפעוטון' שלי יחזור לפעול. הם ינקו מהר ממך".

ואז הנחיתה את הפאנץ': "את, עם החיוכים שלך, לכי לשידור כרגיל ותרימי את המורל בעם", ולבסוף קינחה: "גם ככה את לא מנקה משהו". בחיי ששמעתי את אבא שלי ז"ל צוחק מהקבר על השיחה הזו.

כשהגעתי הביתה, נכנסתי לחדר ילדותי. זה לא היה נעים, הוא היה שבור. את התיעוד לנזקים בבניין תוכלו למצוא באינסטגרם של איתי אנגל, השכן שלי, שהוריו מתגוררים עדיין מעל אמא שלי. אני צופה בתיעוד של איתי אל תוך הלילה כדי להבין כמה מזל היה לאמא. ואיזה מזל יש לי, שיש לי אמא כזו שהודפת כל קושי עם בדיחה, ואחים מהממים כאלה שהם צוות ניקיון עוטף וחם. אומרים שהמלחמות נותנות לנו להבין מה חשוב באמת. בדיוק ככה. משפחת רוט, תודה שאתם מזריקים בכנפיי את המורל.