ב־1945, בדיון שנמשך אל תוך הלילה, שומרי סוד בממשל בוושינגטון מנסים להחליט מה יהיה יעד הפצצה הגרעינית הראשונה של ארה״ב על יפן. על השולחן פרוסה מפה, ועל הלוח רשימה של ערים יפניות. בעדיפות ראשונה - קיוטו, שהיוותה סמל היסטורי ותרבותי.
על פי תיאוריית הכאוס, דווקא האירועים השוליים, הבלתי מורגשים, כמו טיול רומנטי בעיר, שאף אחד לא הביא בחשבון כגורם לתפנית היסטורית, דווקא הם אלו שמשנים את מהלך ההיסטוריה.
להפיל את הקיר
כולם שואלים את עצמם: מתי יכול לקרוס המשטר באיראן? התרחיש שכולם רוצים שיקרה ולא אומרים בקול רם. ההבנה היא שהתגובה המכריעה לא בהכרח תגיע מישראל או מארה״ב, אלא מהרחוב - כשהציבור באיראן יתמוטט ויפורר את המשטר מבפנים, כמו שקרה באביב הערבי.
אותו טריגר שיכול להצית את המחאה הוא הפעם לא טיול רומנטי אלא חיבור לאינטרנט. לפי תיאוריית הכאוס, דווקא האירועים השוליים גורמים לשינוי של 180 מעלות. המשטר האיראני יודע זאת, ולכן הוריד את השאלטר על חיבור לאינטרנט ברחבי הערים.
במערכות כאוטיות, הסדק הקטן הוא שמפצח את הסלע. הן נראות יציבות – עד שהן לא. יש נקודה אחת, סף מסוים, אפקט שרשרת - ואז אבן קטנה מפילה קיר. נקודת השבר, ברוב המקרים, לא נולדת מהחזית. היא מתחילה בשוליים.
המחאה היא תהליך לא ליניארי אלא כמו דומינו. ברגע שקצב האנשים שפורצים עובר סף מסוים - שרשרת משתחררת, ומתחילה הצפה מערכתית. המנגנון מתרחש כשקבוצות ראשוניות מתחילות במחאה, ולאחר מכן סרטונים של המחאה הופכים ויראליים ומבקיעים את מעגל השתיקה, מה שמעורר את האנשים הפחות קיצוניים להצטרף – וכל זה קורה בזמן קצר מאוד.
לפעמים אנשים מהווים "חזית שתיקה" עד לרגע שבו פתאום נקודת התמיכה עולה מעל רף מסוים – ואז כל הקבוצה מקבלת אור ירוק. זוהי תופעה שחוקרים מכנים "ספירלת השתיקה" - כשאנשים מתביישים להביע דעות שהם חושבים שהן מיעוט, עד שמתברר פתאום שהן בעצם רוב.
אם המהלך של ישראל לא נועד רק לשתק תשתיות, אלא גם להשפיל תודעתית את משמרות המהפכה ולהמחיש לציבור האיראני: "המשטר שלכם חלש, פגיע – ולא מצליח להגן עליכם", אז זה סוג של מלחמת תודעה, שנועדה להראות לעם האיראני שהמשטר שלהם מסכן אותם יותר ממה שהוא מגן עליהם. התקווה היא שציבור צעיר, משכיל ומתוסכל יזהה את הפער בין הגאווה הלאומית שמטפחת ההנהגה לבין המציאות הפגיעה והמדממת. ואכן רשתות חברתיות איראניות התמלאו בקריאות כמו: "הם לא מגינים עלינו – הם מסכנים אותנו"
האירוניה כאן היא "מלכודת האותנטיות" - משטרים אוטוריטריים מבססים את הלגיטימיות שלהם על כוח והרתעה, אבל ברגע שהכוח הזה נחשף כחלש, הם מאבדים את שני הדברים בבת אחת - גם את הפחד וגם את הכבוד. זה מה שקרה לשאה באיראן ב־1979, ולמשטרים רבים אחרים.
באיראן יש פער עצום בין המציאות שהמשטר מציג (גאווה בנשק הגרעיני, "מוות לאמריקה") לבין מה שאנשים רואים בעיניים (כלכלה קורסת, בידוד בינלאומי). כשהפער הזה הופך גדול מדי, האמינות קורסת. משתמשים איראנים בטוויטר (בפרסית) החלו להשתמש בהאשטאגים כמו: #לא_למלחמה, #המנהיג_בכישלון.
נרטיב קשה למחיקה
בניגוד למחאות היסטוריות שהתבססו על רדיו או עיתונים, היום יש למחאות "זיכרון קולקטיבי" בזמן אמת. כל וידיאו, כל ציוץ, כל תמונה - נשמרים ונזכרים. זה יוצר רצף שמקשה על המשטר למחוק או לשכתב את הנרטיב. בנוסף, ישנם דיווחים על הפגנות בטהרן ובשיראז שכוונו נגד משמרות המהפכה ולא נגד ישראל.
האם זה תרחיש ריאלי? תלוי במספר תנאים מצטברים: ראשית, שימור התחושה שהמשטר מנותק ולא מצליח להגיב. שנית, תמיכה פסיכולוגית חיצונית – מסרים עקיפים מהמערב שמעודדים את העם ולא רק תוקפים את המשטר.
ההיסטוריה מלמדת שמשטרים יכולים להחזיק מעמד הרבה זמן גם כשהם נראים פגיעים, אבל כשהם קורסים - זה קורה מהר מאוד, ולעיתים בצורה בלתי צפויה. מה שמעניין הוא שנקודות השבר האלה לעיתים מגיעות דווקא כשהמשטר נראה חזק ביותר - כי אז הוא הכי פגיע למפגש עם המציאות.
התרעות פיקוד העורף