הסיבה איננה רק המבנה הקואליציוני וכן ביבי / לא ביבי, אלא אובדן תרומה של רקמה דורית שלמה לשיקום הריסת המבנה החברתי והלאומי שבוצעה בידי הממשלה הנוכחית. האובדן הבין־דורי הוא אישי, משפחתי ולאומי. החל בדור העוטף בעזה, בדור מפוני הצפון, בנפגעי הנובה ובחללי צה"ל והפצועים בעזה, וכלה בדור מעמד הביניים שהשתתפו בלחימה ובנטל הכלכלי.
אליהם מתווסף הדור הוותיק שלחם כל חייו במלחמות ישראל, והמדינה שלו הוציאה אותו משורות המסתערים על שיקום המדינה. זהו דור שחי עם התקווה לביסוס הדמוקרטיה הליברלית באמצעות תיקונים חברתיים והסדר עם הפלסטינים והשכנות הערביות, ותקוותו לשינוי התנפצה מול ממשל בנימין נתניהו, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר.
וכמובן, סך כל ההרוגים והפצועים, נפגעי הנפש והרכוש, והרבים שמסלול חייהם נקטע. כל אלה שהיו אמורים לתפקד כרקמה הבריאה של העם והמדינה, ויחסרו במשימות ההחלמה העתידיות.
בשלב זה הממשלה מסרבת לתרגם את ההצלחה הצבאית להסדר, ומתעקשת להמשיך לנהל לחימה במחיר טרטור הציבור ודחיקת האיראנים ל"התקף מצדה". מכאן ואילך הפכה הממשלה להיות זרוע הביצוע של ארה"ב בהמתנה להחלטת דונלד טראמפ, מה שמחייב הגברת המאמץ להפילה.
הסיבוב האחרון של "כמעט נפלה הממשלה" אמור ללמד את האגף הדמוקרטי־ליברלי להפסיק, אחת ולתמיד, לתלות תקוות במפלגות הקואליציה הנוכחית. הן לא הולכות לשום מקום אחרי המלחמה. ליכודניקים, חרדים, כהניסטים ומתנחלים פסולים לתקווה לשינוי או לאחדות אמיתית. זה אומר לדחות כל קריאה לאחדות שמשמעותה סירוס האופוזיציה לעתיד ופגיעה ביכולת ההחלמה של המדינה.
כמו גרמניה המזרחית
מי שתרמו את המנוף לחידוש הצמיחה וההחלמה הם המפא"יניקים. התשתית הנורמטיבית והחוקית (חוק שירות הביטחון, 1949) שהניחו האבות המייסדים של המדינה בשאלת הקרבת החיים למענה, גוברת על מי לחיים ומי למוות על בסיס פוליטי שבשיטת הממשלה הנוכחית. האתוס הצה"לי, חרף צמיחת עשבים שוטים ומשוטים, בנוי על הנורמות של מפלגות השמאל בהנהגת אותם האבות המייסדים. עם אחד, גיוס אחד, שירות אחד.
אז קודם כל, בוקר טוב. לא מדובר באיזה אקט קריעה דרמטי, אלא תיאור מציאות יומיומית מאז שנוסדו ישיבות במזרח אירופה. ובעיקר לא ברור על איזה "עם ישראל" מדבר אלדד. אני לא מכיר עם כזה שיש לו זהות אחידה. אני מכיר במדינת ישראל שיש בה חרדים, ערבים, מתנחלים, גרים וסתם מתגוררים, כאשר הליברל־דמוקרטים הם רוב אזרחי ישראל. והם לא רואים בחרדים בשר מבשרם.
אם טראמפ חותם על הסכם ובאזור תתחולל רגיעה, יש לציונות הלאומנית והמשיחית, שהיא ליבת תנועת המתנחלים, בעיה של ממש. הכוונת צעיריה לצבא תסייע להם להוות אגרוף ברזל כהניסטי (המשטרה כבר בידיהם). כוונת הרבנים, בייחוד רבני המכינות והעסקנים, היא להילחם בפועל, דם ואש, לטובת טרנספר והמשך הפעלת ההתנחלויות.
מצד שני, תהליכי ההחלמה משוועים לכוחות צעירים איכותיים, ולדור הצעיר של הציונות הלאומנית יש פוטנציאל של מנהיגות חברתית. בסיס החינוך שלהם הוא צניעות, יושר ונתינה למען המדינה. רובם לא עופר וינטרים בצה"ל ועסקני מפלגות, וזה בדיוק מה שמדינת ישראל זקוקה לו בכל תחומי החיים. התשתית החינוכית והערכית שלהם תבוזבז כדי לאכלס את צה"ל בזמן הרגיעה שאמורה לשרור כאשר יסתיים סבב הלחימה הנוכחי.
חבל שחומר אנושי ערכי יגיע לשירות צבאי לטובת קלגסות בשטחים ואולי לשם תרומה זניחה להאטת הפשרה מול הפלסטינים. לאכלוס האדמיניסטרציה הלאומית באנשים ראויים יש ערך מכונן וחבל לבזבז אותו. עם זאת יש כמובן סכנה וסיכוי גבוה שהם יחברו לחרדים במתכונת הקיימת, וימשיכו במלחמת נצח שכונתית בגדה או בהאצת ההדתה הפנימית, ובכך יצטרפו לדורות האבודים שאיבדה המלחמה הנוכחית.
בדברי ימי העם היהודי יש כמה דורות אבודים שמהם התאושש העם כמו צמיחה ירוקה אחרי שהיער נשרף. כך אחרי חורבן הבית הראשון והשני, כך אחרי השואה ואחרי הדור שחווה את מלחמת השחרור והתקומה. בתקווה שהעם לא יקנה את הזיוף הביביסטי על מלחמת החרפה בעזה ומלחמת המנע באיראן.
בשלב זה כולנו מסונוורים מהביצוע המבריק של צה"ל וחיל האוויר. איש עדיין לא יודע כיצד הסיבוב הזה יסתיים, ובינתיים התחולל כאן אירוע טקטוני שהותיר אחריו חללים בשדה הקרב וחללים במערך ההתאוששות, שהיו אמורים להיות חלק ממנו, והם לא יהיו שם.
מלחמת העולם השנייה הסתיימה בניצחון ברור על הרעים. כוחות הברית של המדינות הדמוקרטיות החלו במסע הארוך, מי פחות ומי יותר, לחזרה לעצמם. כולל גרמניה המערבית, שיצאה מהדיקטטורה הנאצית לטובת חסות אמריקאית ומשטר דמוקרטי. למעט ברית המועצות שהונהגה בידי דיקטטורה ושלטה בגרמניה המזרחית, שהפכה להיות מדינת דיקטטורה.
התרעות פיקוד העורף