ובכלל בשנתיים־שלוש האחרונות ישראל רושמת בעל כורחה פרק תנ"כי מטורף שמותיר אבק לפרקים מרכזיים, החל מהפירוק לגורמים של העם הזה בניסיון להפיכה משטרית, דרך טבח 7 באוקטובר ולאסון הגדול, וממנו למלחמה בשבע חזיתות שונות, חלקן בהסכמה רחבה וחלקן בשחיקת ההסכמה - עד למערכה מול איראן.
במשרד שלי במגדל בתל אביב, כמו במשרדים רבים של קצינים בכירים לשעבר, מתנוסס צילום היסטורי של שלושת מטוסי חיל האוויר הישראלי במבנה בגובה נמוך מעל אושוויץ־בירקנאו, ומעליו הקדשה בכתב ידו של מפקד החיל האלוף אליעזר שקדי בסיום תפקידו ב־2008: "לעולם לא עוד. להיות חזקים, לסמוך רק על עצמנו".
האלוף שקדי התכוון כמובן לאיום האיראני. כבר בתקופתו ועוד לפניו, ובטח ובטח אחריו, נבנה חיל האוויר למשימה שעימה הוא מתמודד כעת: יכולת זרוע ארוכה, מטוסים מתאימים, חימוש ונשק מיוחד, יכולות תדלוק, חילוץ, שליטה ובקרה, רמות מלאי, בניית יכולת לסבבים רבים באוויר. כך חיל האוויר וכך צה"ל כולו בהשקעות של עשרות מיליארדים, על פני שניים־שלושה עשורים.
ההיכרות שלי עם האיום האיראני החלה במסעות עם שר הביטחון בממשלת נתניהו הראשונה, יצחק מרדכי, בניסיון לשכנע את ארה"ב שיש דבר שנקרא "האיום האיראני", ובמרכזו שאיפה לנשק גרעיני. אני זוכר היטב את הביקור השלישי בפנטגון, שבו השמיע מזכיר המדינה דאז וויליאם (ביל) כהן בפני עמיתו הישראלי את האמירה: "אדוני השר, אני, אנשיי והממשל האמריקאי רואים עם ישראל עין בעין את המשמעות של האיום האיראני".
כמה שנים אחר כך, כדובר צה"ל וכחבר במטה הכללי, נדרשתי להכין תוכנית סודית ונרחבת, מקומית ובינלאומית, להסברת הדחיפות של תקיפה ישראלית באיראן, מגובה בסרטונים ובנתונים טכניים. רק קומץ של שניים־שלושה קצינים בדובר צה"ל היו בסוד העניין, ועכשיו ניתן לגלות שקיבלתי אישור מביטחון מידע ומהמוסד לגייס את העיתונאי ערד ניר כדי לארגן את החומרים כדי שייערכו ושיהיו ידידותיים עבור מגישי חדשות וערוצים בינלאומיים בשלבים הראשונים לאחר התקיפה.
בשנים הללו של ראשית העשור הקודם תרגלו מודלים מבצעיים, בנו יכולות, הרימו 150 מטוסי קרב שטסו לאיטליה ובחזרה לשם תרגול התדלוק ומשך הטיסה, אבל ראשי מערכת הביטחון וחלק משרי הקבינט הביטחוני סברו שלחצם של אהוד ברק ונתניהו לתקוף מוקדם מדי, ושהחרב רחוקה עדיין מצווארנו.
צריך מאמצים גדולים כדי לכבוש ולדחוק את האופוריה מהיכולות המופגנות בטהרן ומההישגים הצבאיים והביטחוניים של צה"ל והמוסד, ולהבין שזה עוד לא נגמר. בצה"ל מעריכים שיידרשו עוד כמה ימים לפחות עד להשגת היעדים, ועדיין לא ברור אם דונלד טראמפ, שנמצא כרגע במתקפת ציוצים נגד איראן ובהתלהבות מההישגים הישראליים (שאת חלקם הוא מנכס לעצמו ולנשק מתוצרת ארה"ב), יצטרף לתמונת הסיום. על פי כל ההערכות, התשובה היא כן, וזה יהיה בבחינת שובר שוויון אסטרטגי לקראת הסכם שיבטיח איראן אחרת ונקייה מגרעין.
מה שאנחנו צריכים לעשות לצד האיפוק ודחיקת האופוריה, זה לגייס חוסן וכושר עמידה כדי לאפשר לצה"ל ולדרג המדיני להשלים את השגת היעדים ולקבל החלטות ללא לחץ; להישמע להנחיות פיקוד העורף כאל "דברי אלוהים חיים" (לא נעים לומר, אבל רוב מוחלט מתוך 32 ההרוגים לא היו ממוגנים כהלכה); לתמוך בצה"ל; ולדרוש מהממשלה שירות, מתווה פיצויים ופתרונות כלכליים.
צריך לזכור כי מעבר להשגת היעדים של פגיעה ושיבוש של היכולת הגרעינית והטילאית של איראן המאיימת עלינו ועל האזור כולו, ישראל פורעת חשבון רב־שנים עם ראש התמנון של הטרור במזרח התיכון, שגבה את חייהם של אלפי ישראלים: גם במלחמת לבנון הראשונה והשנייה ובכל המבצעים - ובהם דין וחשבון וענבי זעם - ובמלחמה האחרונה.
איראן אחראית לטבח 7 באוקטובר ולכל פיגועי חמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועה ומחוצה לה, לחמאס בשטחים ולעשרות פיגועים באיסטנבול, בהודו, במומבסה, באנקרה ובבואנוס איירס נגד ישראלים ויהודים. זה חשבון דמים ארוך שמקורו בטהרן ושנמשך עשורים רבים, מוכוון ממשטר אייתוללות קיצוני, ששם לו למטרה לחסל את מדינת ישראל.
זוהי המלחמה הראשונה שמנהלת ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים ב־1973 נגד מדינה מוסלמית גדולה, בעלת יכולות טכנולוגיות ונשק מתקדם. עד כה, כל המלחמות והמבצעים היו נגד ארגוני טרור וגרילה שכולם נבנו, מומנו וצוידו על ידי איראן. כעת זוהי מלחמה של ממש, אומנם לא קרבות חי"ר ושריון, אבל מלחמה מול מדינה.
את ההחלטה על פתיחת המלחמה ההיסטורית והדרמטית מול איראן קיבל נתניהו על דעת כל גורמי הביטחון, ולנוכח דיווחים על תמימות דעים בנוגע ללוח הזמנים בין אנשי המודיעין בצה"ל לבין המודיעין הצבאי בארה"ב. הוא מנווט אותה, נכון לעכשיו, באופן מקצועי, ומנהל, ככל שאני למד, שיח אינטימי ומועיל עם הדרג הצבאי והביטחוני. כמו כן, ראשי האופוזיציה מגלים אחריות והזדהות, ובאופן כללי יעדי המלחמה זוכים לאמון ציבורי רחב מאוד. שמעתי השבוע ריאיון של נתניהו לערוץ 14, והוא הזכיר לי את נתניהו הישן: ממלכתי, מאופק, לא מתלהם, עונה בהרחבה. לדעתי הוא שגה כשלא עשה זאת גם בערוצים אחרים.
ביום רביעי בצהריים, לאחר השידור בקשת 12, התקשר אליי האזרח הוותיק ב"א (במקרה, וללא קשר, אחד שמכיר את נתניהו מרמת גיל הטיטול), ואמר לי בהתרגשות שכבר כמה ימים הוא יושב במקלט עם נכדותיו הבוגרות, ולראשונה הוא שמע אותי בטלוויזיה אומר שבעת הזאת "אזרחי ישראל במרחבים המוגנים הם חיילים ללא מדים, שיש להם במלחמה הזאת תפקיד חשוב ומכריע". הוא טען שלראשונה, הישיבה שלו במקלט קיבלה משמעות ותוכן ושהוא עושה משהו מועיל. שמחתי. אני פשוט מכיר מקרוב את העובדה שהרוגים אזרחים או חיילים מסרסים את יכולת קבלת ההחלטות בממשלה ואפילו בצבא, ואני באמת ממליץ לכל אזרח ואזרחית שלא לזלזל בהנחיות ולמלא את תפקידו החשוב במקלט ובממ"ד.
בשבוע הסוער והדרמטי הזה נזכרתי והזכרתי לציבור את שר הביטחון לשעבר משה ארנס ז"ל, הפרופסור עם המבטא האמריקאי הכבד שנתפס כ"ילד חוץ" במערכת הביטחון. סיפרתי שהאיש הזה הוא שהכריח את הרמטכ"ל ואת צה"ל להקים את פיקוד העורף כלקח ממלחמת המפרץ; הוא האיש שכפה על צה"ל ועל הרמטכ"ל וראש אמ"ן את פיתוח הלווין הצבאי "אופק", שמאפשר לנו כיום אור יום ברזולוציה מדהימה בכל פינה ברחבי איראן והמזרח התיכון; והוא האיש שכפה על צה"ל פיתוח מערכת הגנה נגד טילים בליסטיים. הצבא חשב שאפשר להסתדר ללא כל אלה. ארנס ז"ל צדק, אנו חבים לו הרבה. יהי זכרו ברוך.
אחד האתגרים של הממשלה כעת הוא למנוע פתיחת פער בלתי נסבל בין רמת הדיוק וההישגים של צה"ל והמוסד לבין אוזלת ידה של הממשלה, המחויבת בביצועים מרשימים בתחום שיקום המשק, הכלכלה, המפונים ועוד. פעם תיארתי כאן את הפער העצום בין שתי הדבשות של הר מירון. על אחת מהן יחידת הבקרה של חיל האוויר, ועל השנייה פרטץ' שהביא לאסון כבד. קשה לנהל מלחמה גם בצד האזרחי ללא "מפקדי פיקוד", ורק אציין כי שלושה תפקידים קריטיים לא מאוישים: מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ראש רח"ל וראש מטה ההסברה במשרד ראש הממשלה.
התרעות פיקוד העורף